הודעות לציבור הגולשים:
הים יהיה גבה גלים ותנשב רוח דרומית מערבית.
...
או במילים אחרות- יש לי עדיין בעיות מחשוב קלות עם האינטרנט בטכניון שלא הצלחתי לפתור בעיקר בגלל העדר זמן פנוי.
את הפוסט הבא כתבתי בתחילת השבוע, רגע לפני שגיליתי שבעיות המחשוב מעצבנות במיוחד.
רגע לפני שדפקתי על המקלדת בעצבים והלכתי לשתות קפה.
הוא מעודכן נכון ליום שני האחרון, ראו הוזהרתם.
עדכון משדה הקרב:
תת כותרת: בוקר טוב עולם - צעדים ראשונים בבקיעה של ענת מבועת השוק הטכניוני.
העדכון הראשוני יהיה חייב להיות "זהו, התחלנו".
בשבועות האחרונים שלפני התחלת הלימודים הייתם יכולים לשמוע אותי מתבכיינת בכל רגע פנוי על כמה אני כבר רוצה שהלימודים יתחילו וכמה שנמאס לי לחכות. אומנם אני מזוכיסטית לא קטנה אבל המניע העיקרי לקיטורים היה בעיקר הרצון של "להיכנס לשיגרה", להתחיל כבר משהו וודאי וברור, להבין איפה אני נמצאת או אם תרצו למצוא לזה שם יותר הולם תוכלו להשתמש גם ב- "הרצון... לצאת כבר מהשוק!"
כבר רמזתי פה ושם שאני שונאת שינויים מהפכניים ותקופות מעבר ככה שהמקרה הזה לא היה שונה מקודמיו ונו, אתם כבר צריכים להתחיל לקרוא אותי כמו ספר פתוח. עד כדי כך אני צפויה.
ומעניין לעניין - זהו, התחלנו.
יום ראשון: שנדבר בכלל על היום הכוון? לא, הוא היה מיותר לחלוטין. הפעם הראשונה אולי שבה הבנתי שאני בכלל לא מצב גרוע. כבר יודעת להתמצא ממש טוב בשטח, בקיצורי דרך, בקונטצ'ים טכניוניים ושאר שטויות. מתחילה להבין מה כל הקטע הזה של מה שמכונה "אקדמיה".
החברים לפקולטה, עכשיו הם בשוק - זה בטוח!, מתקשים עוד למצוא את המזנון ואני? מתנחמת, נו מה חשבתם?!
יום מבוזבז... - אז אם ככה זה חייב להיות צעד ראשון ביציאה מהשוק, אותו שוק שכל כך ציפיתי שיגיע ויפתיע. יופי, נקודת פתיחה טובה.
יום ראשון באמת: רעידת אדמה קלה מנענעת ומאיימת לנפץ את הבועה של ענת.
יום ראשון כמו כל הימים הראשונים בתחומים חדשים הוא יום אינטנסיבי. אינטנסיבי לא רק מבחינת שעות הלימוד וההיכרות עם צורות חדשות והרבה יותר מהירות של לימוד אלא גם ובעיקר אינטנסיבי מהבחינה הנפשית.
זה יום שבו אדם צריך לסגל את כל היכולות האינטלקטואליות שלו ואת כל יחסי האנוש הטובים שרכש במהלך חייו ולנצל אותם בצורה האידיאלית ביותר. ובעצם, לא מדובר רק ביכולות אינטלקטואליות אלא, וזה בעצם ההגדרה היותר כוללת למה שאני מרגישה, אדם צריך ממש לאמץ את כל ששת החושים שלו, לאלף אותם ולהביא אותם למצב של תפקוד מקסימלי. ממש עניין של הישרדות ראשונית מבחינתי.
בטכניון, ככה למדתי, אסור לפספס רגע כי ברגע אפשר לחוות עולם ומלואו.
כן, זה בדיוק מה שמנחה אותי כרגע בניסיון שלי להתגבר על כל הלם שלא יהיה ובכל זאת להישאר שפויה. אז צריך להכיר אנשים חדשים וליצור רושם טוב. צריך ללמוד להכיר את האופי של כל הרצאה, כל מרצה, כל מתרגל, כל מקצוע ולהבין אם בכלל כל האיפיונים האלו מתאימים לי. ואם לא? אז מה מתאים לי? ואיך ליצור לעצמי את הסביבה הלימודית הכי טובה. צריך להיות קשובה לעצמי ולראות מתי אני מגזימה ומתי ואיפה נקודות החולשה של עצמי. בכלל צריך לאמץ הרבה יותר הקשבה.
צריך זמן. יותר נכון, צריך יכולת ניצול טובה של זמן - זאת היכולת שאותה אני מגדירה כחוש השישי והבלתי מעורער שכל סטודנט בטכניון חייב לפתח.
רק יומיים עברו ואת הצורך שבחוש מפותח שכזה לא קשה לראות (אפילו ניצול יעיל של הזמן במעבר בין שיעור לשיעור הוא מהותי וזאת אלא אם כן סטודנט באמת מעוניין לשבת על הרצפה או לעמוד במשך כל ההרצאה).
צריך זמן גם במובן של לתת לזמן לעשות את שלו. גם פה צריך למתוח את הזמן אבל הפעם זה יהיה מתוך הידיעה שלא הכל קורה ברגע אחד. לדברים יש את הדרך שבהם הם מתרחשים כי בכל זאת יש פה תהליך חדש של התרגלות וסביבה חדשה ככה שלא צריך להסיק מסקנות חפוזות אלא לתת לזמן לעבור בלי להילחץ מזה וזאת, בלי ספק, תהיה אחת העצות החשובות ביותר שאני אוכל לתת לעצמי.
יום שני: היה הרבה יותר טוב. גם התחלתי מאוחר ככה שעם היתרון הזה לצידי בכלל הייתי בשמיים.
___
אז מה היה:
1. היתה הפגישה המיוחלת עם השותפות-
מסקנות: 5 שותפות, אחת מהן קיבוצניקית, שתיים מהן אתודעיות, שלוש מאיתנו שנה שניה ושלוש בשנה הראשונה, שתיים רוסיות, אחת מסורתית... טוב, זה יוצא קצת יותר מחמש בספירה שלי אבל העיקרון הפשוט הוא שביחד אנחנו ממש הכל מהכל... מממ... שזה בערך המתכון הבטוח לקטסטרופה מושלמת.
גם כאן ממש אפשר לראות איך שהזמן עושה את שלו כי אם ביום הראשון ממש לא הרגשתי שייכת אז עכשיו העניינים מתחילים קצת להתרכך ולהיפתח.
השותפה שבחדר שלי, אגב, היא הרוסיה השתקנית. מסקנה: הו יופי, הנה שוב אני ומזל הנאחס שלי.
צעד נוסף בדרך לציאה מבועת ההלם - "ההתאקלמות הסופית בדירה", שעכשיו אני כבר ממש יכולה להיות אופטימית ולהגיד שאני בדרך הנכונה להגשמת המטרה.
2. היו עמידות בזמנים (עד עכשיו)- כי זה הפגם הנוראי שלי.
3. היו הרצאות ותרגולים-
מסקנות: אז בחיי שאני מרגישה שאם לא הייתי לוקחת את אותו קורס קדם במתמטיקה שדיברנו עליו בעבר הייתי מאבדת את עצמי. אם נגדיר את זה יותר טוב: שליש מהמרצים גרועים, השליש השני גרועים אפילו יותר והשליש השלישי... טוב, אני ומזל הנאחס שלי כמובן שלא נחתנו על אלו ככה שאותם אני בכלל לא מכירה.
עם הקורס במתמטיקה והידע שלי בשאר הנושאים האחרים אני עוד מצליחה לעקוב ולהבין דיי טוב אבל בחיי שאני מרחמת על הסטודנטים הטריים באמת שצריכים להתמודד עם כזאת כמות חומר אדירה וריצה מטורפת בחומר שמועברים ע"י מרצים הזויים בעליל (כמובן שיש יוצאי דופן אבל אנחנו הרי אוהבים לקטר ובזה אנחנו טובים, לא?).
אז המסקנה מכל זה היא שצריך לעשות אירגון מחדש של רוב המערכת. לעבור למרצים מנוסים יותר ולמתרגלים קצת פחות לחוצים. צריך למצוא את הסביבה הלימודית שתתאים -לי-!
4. היו גם דברים מדהימים- כמו למשל החוויה הראשונה של למידה באולם יחד עם עוד 500 תלמידים או כמו למשל הקורס ב"זואולוגיה" שהתגלה כחוויה כייפית ומשחררת במיוחד אחרי יום עמוס מטריצות ושאר אינטגרלים.
5. היו גם הפסקות- מועטות, אבל היו. רובן נוצלו לריצה בין הבניינים או בחיפוש אחר מקום פנוי בקמפוס להתיישב בו לאכול (מה שלא השאיר בכלל זמן לאוכל עצמו).
6. היתה ענת אחת שדווקא התמכרה ללימודים (ומצאה את עצמה מקשיבה בזמנה הפנוי להרצאות מוקלטות ב"אימיונולוגיה"?! וגם לדברים קצת יותר רלוונטיים).
מאמצת לעצמי לאט לאט את הגישה הטכניונית הרווחת שטוענת שאם יש זמן אז "למה לעזאזל הוא לא מנוצל ללימודים?" ואם אין זמן אז "למה לעזאזל לא הספקתי ללמוד יותר?"
אני עדיין לא מאמינה שעברו רק יומיים. יומיים שהספיקו להעביר אותי דרך כל כך הרבה חוויות והתנסויות ראשוניות. זאת תחושה ממכרת החוויתיות הזאת.
ואם ככה אני מרגישה אז...
אי אפשר שלא לחשוב שאני עושה בדיוק את הצעדים המתאימים כדי לצאת מהשוק הטכניוני.
___
בערך עכשיו אני נשברת מהכתיבה. להזכיר שמחר אני לומדת, יום חדש וצפויה לא פחות עבודה מהיום.
"סוף עדכון".
הנה אני מכבידה על מוחכם המיוסר כבר ככה בעוד מידע חסר תועלת, אבל את חלקכם הוא יכול לשעשע so, what the heck-
___
את יום האתמול (חמישי בערב אם תתעקשו לדעת) בליתי בחגיגות לרוב, שהסיבה להן בכלל לא מוסברת ולא הגיונית בעליל, אבל היו מסיבות.
מסיבה אחת, ליתר דיוק, רווית סקס סמים ורוק'נ'רול וכל הנספחים הנלווים שבאים בד"כ בצורת אלכוהול.
הידיד האמריקאי מהתקופה ההוללת והכֹה נוסטלגית בקיבוץ אירגן מסיבת Halloween ומי כמוני שמחה להיתקל בפרץ הנוסטלגיה המרגש הזה.
היו קוביות ג'לי רוויות רום
והיתה ענת אחת שנהנתה בעוד ערב הזוי
אך למרות הפיתויים נשארה מהוגנת במידה המתאימה והמתקבלת על הדעת.
("ענת עכשיו הרבה יותר מחושבת. כמובן, היא סטודנטית בטכניון!")
___
ולסיום מתווסף הקטע האומנותי הסוגר-
הנה מישהי שצריכה לקבל את מלוא הקרדיט שמגיע לה על היותה כזאת מוכשרת, אינטיליגנטית ורבת יכולות. היא המוזיקאית המהוללת.
קבלו אותה בקטעי נגינה מובחרים בסשן של ההרכב:
#1 קטע ראשון.
#2 קטע שני.
#3 קטע שלישי.
מוזיקת מרעננת שהיא בלי ספק המתכון המושלם לסיים איתו שבוע ארוך ומתיש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
NineLives