?Life. How the hell to get through all 9 of them

(על היהדות, אגב, כבר ויתרתי מזמן).

זה הפוסט החצי פוליטי היחידי שהיה פה ואולי גם היחידי שיהיה פה. עכשיו, לאור ביטול הופעת חו"ל שהייתי אמורה ללכת אליה ביום רביעי, אני נסערת מתמיד. אז איכשהו יוצא שאני אומרת כמה מילים בנושא-

כרגע אני ממש לא נהנת לגור בישראל. למען האמת אני לא זוכרת מתי נהנתי לגור פה ומתי בדיוק הרגשתי שייכת... אולי אז בפעם ההיא שדנה אינטרנשיונל זכתה בארוויזיון וכל תל אביב צהלה ושמחה בכיכר רבין כאות לגאווה לאומית הרגשתי סוג של התעלות אבל היי... ממתי בוחנים מדינה על פי אירועים יחידניים? את הזיקה למדינה ואת טיבה בוחנים לאורך זמן ועל פני תהליכים מתמשכים. רק אז אפשר באמת לראות את נקודות השיא ונקודות השפל, מה הרווחנו, מה הרווחתי ומה היו העלויות... ועל פי אלו דעתי על ישראל עומדת בפני שוקת שבורה.

באופן עקרוני יש לי דעות מאוד פרו-ציוניות ואני באופן מוחלט מעודדת את המאבק על מדינת ישראל. מדינת ישראל היא אבן פינה עיקרית וחשובה לקיום העם היהודי וסבתא שלי זכרונה לברכה לא היתה מתביישת באמירה שכזאת. יחד עם זאת, ישראל יוצרת בי כל כך הרבה אנטגוניזם... הן בחינוך, בערכים, בחברה והן בפוליטית. פוליטיקה, הסברה, צבא... עד כמה שאני רוצה לעודד את הציונות אני לא יודעת אם אני אוכל להמשיך ולעשות זאת לטווח הרחוק. אני לא גאה להיות ישראלית ולא ארצה להיות חלק ממדינה שההתנהלות שלה לא עומדת בקנה אחד עם הדעות שלי.

אולי זאת אמירה אגואיסטית כי יקומו אנשים ויגידו "לא טוב לך, תעשי שינוי. השינוי מתחיל מהאדם הקטן". יוסיפו ויגידו אותם אנשים כי קל להפנות את העורף כי המצב קשה וכי האמירות שלי צבועות... אז יגידו. אם הייתי רוצה ואם הייתי מרגישה שאני מסוגלת הייתי נהפכת להיות פעילה חברתית... הייתי לוקחת יוזמות, מרימה הפגנות... והייתי הולכת ללמוד תואר במדעי המדינה. לצערי, זה לא אני. אני לא מרגישה שאפשר לשנות משהו. הכיוון דיי ידוע, זה לא מצב שאפשר לשנות בעתיד הקרוב (לא בעוד עשור, לא בעוד יובל) ואם ירצו לשנות יהיה צורך במהפכה של ממש. למי יש יכולות לחולל מהפכה?

מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד שיוועתי לחיים סולידיים. כל מה שאני רוצה בחיים שלי זה ליצור לי משפחה תומכת, לנסות ליצור איזושהי קריירה בתחום שאני אהנה לעסוק בו, לצאת לטייל בסופי שבוע עם אוהל וגזיה. בחיים שלי יהיו מינימום ריבים כי, ראשית, אני לא יודעת לריב ושנית, כי אין דבר שאני יותר שונאת מהתלהמות וצעקות. אם אוכל אני אשמח לחיות באיזה פרבר נחמד ושלו שבו כולם רוכבים על אופניים. אני צריכה חיים סולידיים. ועכשיו בואו נחשוב שניה על החיים במדינת ישראל... ריבים יש? יש. מלחמות יש? יש. פרברים שלווים יש? יש, אבל מי רוצה לחיות באיזה יישוב פסטורלי שנמצא בטווח ירי.

עם כל הכבוד למדינה, ויש הרבה כבוד, אני לא יודעת אם אני מתאימה לאופי שלה. טוב, זה כבר היה ברור עוד מהרגע שהבנתי שכדי להשיג משהו צריך לדחוף בתור. בתור אחת שלא יודעת לדחוף או לצעוק קל היה לרמוס אותי ושם.. אי שם בין הרגליים של האנשים זה כבר דיי היה ברור. נולדתי במדינה שלא מתאימה להלך הרוח שלי.

בעתיד אני בהחלט רואה את עצמי לומדת בחו"ל. הייתי שמחה לראות את עצמי מנסה לגור כמה שנים באיזו מדינה שאני מחבבת במיוחד. בואו נתחיל מזה. אני לא מתיימרת להגיד שאני רוצה לחיות מעכשיו את כל החיים שלי בחו"ל כי בואו נודה בזה... אף פעם לא עשיתי את זה ואם זה יעמוד בציפיות שלי אני לא יודעת. אז אני מתחילה בקטן ולא יוצאת בהצהרות גרנדיוזיות... בואו נתחיל מכמה שנים בחו"ל בשביל ההתנסות. מי יודע... אולי אגלה שטעיתי, אבל בינתיים... אלו הדעות שלי.

ולסיכום, הנה לינק לפוסט עם כמה מילים שאהבתי: http://haoneg.com/temp/6613

יש איזה בעיה בריאותית שמטרידה אותי בחודש האחרון.

כבר כמה חודשים קודם לכן שהרמתי גבה כי משהו לא נראה לי אבל התעלמתי כי זה לא נראה לי משמעותי במיוחד.

בחודש האחרון זה כבר ממש הפך להיות נורא. פתאום הכל הרבה יותר מפחיד (במיוחד מנטלית). כל שאר הבעיות פתאום מתגמדות.

לקח לי חודש להבין שהמצב לא הולך להיות טוב יותר וכנראה שיש בעיה עמוקה הרבה יותר שצריך לטפל בה לפני שבאמת זה יהיה חמור מדיי.

ועכשיו מה? עכשיו בירוקרטיות רפואיות. הידעתם שיש רק 5 אנדוקרינולוגים בלבד בחיפה? לקבוע תור זה כמו נצח. הידעתם שכל רופאי העור (גם משהו כמו 7) החליטו להעדר מהמרפאה בדיוק באותו זמן (מה שמזיז את התורים בפנויים היחידים לתחילת אפריל)? אם אדם רוצה לקבוע תור לרופא מומחה עדיף לו למות קודם.

וכל זה תמיד מתחיל לרקום עור וגידים לפני חופשה מתוכננת. לעזאזל עם זה. אלך לטיול עם זה או בלי זה.

עריכה מאוחרת:

חשבתי על זה ויהיה בסדר.

אולי אתם כבר יודעים ואולי לא אבל אני עושה עניין גדול מאוד מהמשמעות של חמשת החושים בחיי האדם.

כמה וכמה פעמים כבר אמרתי שחיים הם לא חיים ללא חמשת החושים. כדי לתפוס את החוויה שנקראת חיים אדם צריך שיהיו לו את חמשת חושיו.

לדעתי, לפעמים עדיף המוות על פני איבוד אחד מהחושים המרכזיים.

על כל פנים, פתאום עלתה בי שוב המחשבה הזאת ובחיי... בחיי שכל אדם (וגם אני) צריך להעריך את חייו כל עוד הוא מסוגל לחיות אותם בשלמות.

כל שאר הבעיות מתגמדות כשאני חושבת על המוטו הזה. איכשהו דווקא המחשבה הזאת מרגיעה אותי בצורה שלא תאמן ועל כן אדבוק בה.

אני שונאת מרדפים... עד כמה שאני תחרותית ועד כמה שחינכו אותי על ברכי הניצחון אני שונאת להרגיש במאבק מתמשך. על מה אני נאבקת בכלל? אחרי מה אני רודפת? כולם רודפים אחרי משהו אבל מה? אני מניחה שזו השאלה הנצחית של היקום ובהיותה כזו כנראה שפתרון לה כלל לא יביא נחמה.

בזמנים עברו שנאתי לרדוף אחרי בחורים ושנאתי לרדוף אחרי מקובלי כיתה כאלו ואחרים. כיום, בימי האוניברסיטה, אני עדיין שונאת להאבק. שונאת לרדוף אחרי אנשים להשוות איתם תרגילים, שונאת את המרדף המתמשך הזה אחרי ציונים גבוהים. אין ספק שאני הראשונה שנגררת לתחרותיות אבל בסיכומו של יום הייתי מוותרת על התענוג בשמחה וחיה חיים שלווים ונטולי מתח.

עכשיו, בסופו של יום, כשאני נתונה לחלוטין לחסדי התחרותיות אני לא יכולה שלא לחשוב "אם אשיג את מה שארצה... אז מה הלאה?". עוד מאבק ועוד מאבק ואיפה הנחלה המבוקשת?

מחשבות כאלו הן סיבה טובה להתמרמרות כי עם כל המאבקים האלו אני בכלל לא יכולה להנות מהנוף שבדרך. מוצאת את עצמי רצה לצד כולם ויודעת שאם אעצור אחליק ואפול. כבר לא אהיה עם "כולם" ומה אז? שאלה מטומטמת... מה אכפת לי מכולם?

ולפעמים אני מסתכלת על חברים קרובים שמצבם דומה ומתחלחלת מהמסירות... אבל מה איתי? רק לעצמי עוד לא נתתי את הדין. כנראה שבגלל זה אני קצת מבולבלת בשעות האפלוליות האלו של הלילה.

במחשבה שניה כבר מזמן החלקתי... כיום אני נאחזת במסמר האחרון, מקווה שלא ישתחרר אבל חוששת שזה לא ממש ריאלי.