דיי, דיי. ת'אמת שנמאס לי.
נמאס לי לחזור בכל פעם בחזרה מהטכניון. להגיע לתל אביב מיוזעת כולי עם הררי תיקים וגב תפוס. לעמוד מול הדלת הנעולה של הבית עם צרור מפתחות... ולהאבק!!!
במשך חמש עד עשר דקות לעמוד חסרת אונים מול הדלת של הבית. כבר כמעט מיואשת, לא מבינה למה הדלת לא נפתחת.
הו אז אני מגלה שכל אותו הזמן ניסיתי לפתוח את הדלת עם המפתח לחדר במעונות!
דיי. אפסו הסיכויים לצחוק מהעניין הזה.
תאמת שהמצב לא עד כדי כך גרוע אבל האינסטינקט הזה של לשלוף באופן טבעי לגמרי את המפתח לחדר במעונות על פני כל מפתח אחר טבוע בי כל כך עמוק; זה לא מפסיק להפתיע אותי בכל פעם מחדש.
אני תוהה אם יש פה איזו פסיכולוגיה בגרוש שחבויה מאחורי כל העניין?!
__
ומעניין לעניין, אני יושבת לי פה עכשיו בפוזיציה האהובה עלי - אמצע החדר, פרקדן על הפוף הביתי.
חושבת על ההתפנקות האלוהית שעשיתי לעצמי אתמול בעזריאלי כשהחלטתי לקפוץ לסופר פארם ולקנות את הדבר שהוא שיא הנוסטלגיה בשבילי.
מה שיכול בכל זמן נתון להעלות חיוך ילדותי על פני הקורנות ומה שבין רגע גורם לי לשכוח את כל עוולות העולם האנושי.
קניתי 4 צנצנות גרבר קטנות ועסיסיות. הו, כן כן... אני מתענגת עליהן אפילו בעודכם קוראים שורות אלו.
אין ספק שביקור במחלקת התינוקות זה ההיי-לייט של כל ביקור קסום בסופר פארם וכך היה זה במשך כל הדורות. לראות שם את טעם הילדות מנצנץ אלי בכזאת חינניות, מזכיר לי נשכחות כמה מתוקה היתה התקופה וכמה חסרת דאגות.
פתאום נזכרתי עד כמה אני מעדיפה את הצנצנת המתוקה על פני כל מעדן ביו אחר שנמצא על המדפים. פשוט כי לטעם הנוסטלגיה אין תחלופה.
ענת - חוזרת לילדות.
__
ענת מנסה להחדיר לתודעה את הרוח הקייצית-
במיוחד כי אני בתל אביב ובמיוחד כי כבר כל כך בא לי את הקיץ הנוראי של ישראל
והכי הכי בגלל שבא לי לפתות אתכם-
הנה מקבץ פרסומות:
ופרק ההמשך:
גברים... צ צ צ ...
גבול הטעם הטוב והאמת הגלויה-
בזמן האחרון יש לי חשק עז לפתוח בלוג חדש. כן, כן, אתם שומעים נכון - בלוג חדש!
אחד כזה אנונימי ונטול עכבות. בלי שיכירו אותי, בלי לנסות ליצור חברויות חדשות דרכו ובלי לעשות חשבון לאף אחד.
זה דיי אבסורד שיש לי בלוג ואף על פי שהתחייבתי לעצמי לכתוב בו על הכל ... זה פשוט לא קורה.
לבלוג הזה הבאתי איתי את הנדוניה של החברים הקרובים שיודעים עליו, דרכו הכרתי חברים חדשים שמגיבים בו בקביעות (וכיום יודעים עלי לא פחות משאר החברים) ואם בעבר חשבתי שזה ממש לא מכשול לכתיבה כיום אני יותר ויותר חושבת שזה מכשול עיקרי.
אני עדיין לא עושה הרבה חשבון לאנשים אבל אני מוצאת את עצמי יותר ויותר כבולה לנורמות של "מה יגידו" ו"איך זה יתפרש בצד השני" וזה לא מוצא חן בעיני בכלל!
כשרק פתחתי את הבלוג יצאתי בהצהרה ש"בבלוג הזה אני לא אכתוב על זוגיות ומערכות יחסים. העולם פשוט עוד לא מוכן לחשיפה הזאת". זה התאים לי באותה תקופה וממש לא הפריע לי שבבלוג שלי יהיה חסר פלח שלם מהחיים.
ככל שהתקדם הזמן גרמו לי, הכתיבה והאנשים, להיפתח... אולי כן לרצות לכתוב... אבל לרצות לכתוב בצורה משוחררת ונטולת מחשבות מיותרות.
אני כן רוצה לכתוב על חברים, חברות, משפחה, מריבות והתפיסויות. סה"כ על השטויות האלו מבוססים מרבית החיים שלנו.
בזמנו חשבנו, אני ושלישיית המוסקטריות התל אביביות שלי, לפתוח בלוג משותף. בלוג שבו כל אחת תוכל להעלות קטע שמעניין אותה (אם זה קשור לאומנות, יחסים, חברה, עניינים ברומו של עולם או דילמות) ואנחנו כמגיבות עיקריות נוכל להוסיף לקטע את הדעות שלנו בעניין וממש לערוך דיון חי ופעיל בבלוג.
בלוג שכזה היה אמור להיות מרחב מגבש שייצור בסיס משותף לדו שיח ביניינו גם בתקופה ההפכפכה הזאת בה כל אחת מאיתנו משתלבת בחברה בצורה כל כך שונה ומוצאת את מקומה בעולם.
בשבילי היה אמור להיות אותו בלוג מקום לכתיבה ללא עכבות וללא מחשבות מיותרות. לדבר קצת על מערכות יחסים, בחורים, חברויות ובעיקר על פוסט-מודרניזם בעידן החדש... חשבתי שאין דבר יותר נפלא מלכתוב על דברים כאלו בקרבת האנשים עליהם אני הכי סומכת ולשמוע את התגובות הענייניות שלהם תוך כדי שהם משתפים אותי בסיפורים דומים משלהם.
אני לא ממהרת להשכיב את רעיון הבלוג הזה. הוא עדיין נשמע קסום וריאלי לחלוטין רק שכיום עדיין לא עבר את מבחן המציאות וההטמעה.
בינתיים אני רק חושבת על האם בכלל אני צריכה בלוג על גבי האינטרנט כדי לדבר על מה שאני לא מצליחה לעשות כמו שצריך פה? האם אני בכלל צריכה "בלוג שערוריות וריכולים" קטן משלי או שזה לגמרי מיותר לבחורה שכמוני? ולמה בכלל זה כל כך מטריד אותי?
השאלה העיקרית היא האם אי פעם אני אוכל באמת לכתוב בבלוג הזה בצורה שבה הייתי רוצה בלי לחשוש שמא יגיעו לפה כל מיני סוטים ובלי לחשוש מה יחשוב זה ואיך יגיב ההוא...?!
מה שבטוח, הבלוג הנוכחי לא עמד ולא יעמוד בפני דילמות קיום. הוא הרפיה מצויינת בשבילי ומספק לי לא מעט דברים אותם אני צריכה ואוהבת...
פשוט חסר בו פלח.
כדי לפתוח את סוף השבוע בצורה משעשעת והזויה, כמייטב המסורת התל אביבית, קבעתי ללכת היום עם הזאולוג המסוקס לפאב תל אביבי שידוע בהוללותו.
הזאולוג, תנו לי לספר, הוא בחור היסטרי וכייפי בטירוף. הוא בחור שבגללו כמעט והעיפו אותנו מטרמפ בפעם האחרונה בו רצינו להסתכן. הוא בחור שבזכותו הפכה נסיעה לילית באוטובוס עירוני לחווית שירה בציבור רועמת. הוא בחור שהאנרגיות שלו חוצות גבולות באופן שמותיר את כל האנשים פעורי פה.
אין ספק שבילוי תל אביבי איתו צפוי להיות אחד הערבים ההזויים שירשמו לטובת העיר הזאת.
ללא ספק, ענת יוצאת להתהולל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
NineLives