?Life. How the hell to get through all 9 of them

(על היהדות, אגב, כבר ויתרתי מזמן).

זה הפוסט החצי פוליטי היחידי שהיה פה ואולי גם היחידי שיהיה פה. עכשיו, לאור ביטול הופעת חו"ל שהייתי אמורה ללכת אליה ביום רביעי, אני נסערת מתמיד. אז איכשהו יוצא שאני אומרת כמה מילים בנושא-

כרגע אני ממש לא נהנת לגור בישראל. למען האמת אני לא זוכרת מתי נהנתי לגור פה ומתי בדיוק הרגשתי שייכת... אולי אז בפעם ההיא שדנה אינטרנשיונל זכתה בארוויזיון וכל תל אביב צהלה ושמחה בכיכר רבין כאות לגאווה לאומית הרגשתי סוג של התעלות אבל היי... ממתי בוחנים מדינה על פי אירועים יחידניים? את הזיקה למדינה ואת טיבה בוחנים לאורך זמן ועל פני תהליכים מתמשכים. רק אז אפשר באמת לראות את נקודות השיא ונקודות השפל, מה הרווחנו, מה הרווחתי ומה היו העלויות... ועל פי אלו דעתי על ישראל עומדת בפני שוקת שבורה.

באופן עקרוני יש לי דעות מאוד פרו-ציוניות ואני באופן מוחלט מעודדת את המאבק על מדינת ישראל. מדינת ישראל היא אבן פינה עיקרית וחשובה לקיום העם היהודי וסבתא שלי זכרונה לברכה לא היתה מתביישת באמירה שכזאת. יחד עם זאת, ישראל יוצרת בי כל כך הרבה אנטגוניזם... הן בחינוך, בערכים, בחברה והן בפוליטית. פוליטיקה, הסברה, צבא... עד כמה שאני רוצה לעודד את הציונות אני לא יודעת אם אני אוכל להמשיך ולעשות זאת לטווח הרחוק. אני לא גאה להיות ישראלית ולא ארצה להיות חלק ממדינה שההתנהלות שלה לא עומדת בקנה אחד עם הדעות שלי.

אולי זאת אמירה אגואיסטית כי יקומו אנשים ויגידו "לא טוב לך, תעשי שינוי. השינוי מתחיל מהאדם הקטן". יוסיפו ויגידו אותם אנשים כי קל להפנות את העורף כי המצב קשה וכי האמירות שלי צבועות... אז יגידו. אם הייתי רוצה ואם הייתי מרגישה שאני מסוגלת הייתי נהפכת להיות פעילה חברתית... הייתי לוקחת יוזמות, מרימה הפגנות... והייתי הולכת ללמוד תואר במדעי המדינה. לצערי, זה לא אני. אני לא מרגישה שאפשר לשנות משהו. הכיוון דיי ידוע, זה לא מצב שאפשר לשנות בעתיד הקרוב (לא בעוד עשור, לא בעוד יובל) ואם ירצו לשנות יהיה צורך במהפכה של ממש. למי יש יכולות לחולל מהפכה?

מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד שיוועתי לחיים סולידיים. כל מה שאני רוצה בחיים שלי זה ליצור לי משפחה תומכת, לנסות ליצור איזושהי קריירה בתחום שאני אהנה לעסוק בו, לצאת לטייל בסופי שבוע עם אוהל וגזיה. בחיים שלי יהיו מינימום ריבים כי, ראשית, אני לא יודעת לריב ושנית, כי אין דבר שאני יותר שונאת מהתלהמות וצעקות. אם אוכל אני אשמח לחיות באיזה פרבר נחמד ושלו שבו כולם רוכבים על אופניים. אני צריכה חיים סולידיים. ועכשיו בואו נחשוב שניה על החיים במדינת ישראל... ריבים יש? יש. מלחמות יש? יש. פרברים שלווים יש? יש, אבל מי רוצה לחיות באיזה יישוב פסטורלי שנמצא בטווח ירי.

עם כל הכבוד למדינה, ויש הרבה כבוד, אני לא יודעת אם אני מתאימה לאופי שלה. טוב, זה כבר היה ברור עוד מהרגע שהבנתי שכדי להשיג משהו צריך לדחוף בתור. בתור אחת שלא יודעת לדחוף או לצעוק קל היה לרמוס אותי ושם.. אי שם בין הרגליים של האנשים זה כבר דיי היה ברור. נולדתי במדינה שלא מתאימה להלך הרוח שלי.

בעתיד אני בהחלט רואה את עצמי לומדת בחו"ל. הייתי שמחה לראות את עצמי מנסה לגור כמה שנים באיזו מדינה שאני מחבבת במיוחד. בואו נתחיל מזה. אני לא מתיימרת להגיד שאני רוצה לחיות מעכשיו את כל החיים שלי בחו"ל כי בואו נודה בזה... אף פעם לא עשיתי את זה ואם זה יעמוד בציפיות שלי אני לא יודעת. אז אני מתחילה בקטן ולא יוצאת בהצהרות גרנדיוזיות... בואו נתחיל מכמה שנים בחו"ל בשביל ההתנסות. מי יודע... אולי אגלה שטעיתי, אבל בינתיים... אלו הדעות שלי.

ולסיכום, הנה לינק לפוסט עם כמה מילים שאהבתי: http://haoneg.com/temp/6613

או בשמה האחר של הכותרת: "חמסה חמסה חמסה נעים לי בדיוק איפה שאני אז אל תזיזו לי את הגבינה".

קצת באיחור (עקב חוסר זמן והעדר ריכוז) מגיע לו הסיכום השנתי וגם עכשיו כשהוא הגיע תצפו שהוא יהיה קצר ומתומצת בהתאם לרוח התקופה האחרונה:

אז מה היה לנו השנה אתם שואלים?!?! אולי השנה הטובה ביותר בחיי. לא אולי... בטוח!

שנת 2009 תיזכר לעד כשנה שבה השתנו סדרי העדיפויות שלי לאלתר ובצדק מוחלט. היא תיזכר לעד כשנה שבה נוסף הנדבך החשוב ביותר לרומן עב הכרס "איך לתת משמעות לחיים האנושיים שלך".

אבל לפני זה, הנה מה שהיה ב- 2008 לכל הסקרנים אוהבי הנוסטלגיה (שזה בעיקר אני).

שנת 2009 היתה ההפך המוחלט מ- 2008 בלא מעט מובנים אבל כל הניתוחים האלו כבר באמת לא משנים. כל מה שבא לי לעשות כרגע זה רק להריץ לכמה דקות בראש את כל ההתפתחויות של השנה הזאת, 2009 חביבתי, ולהעריץ את הדרך הנהדרת הזאת שעברתי והשינויים שהגיעו איתה.

כן, אומנם לא היו התפתחויות מרשימות במיוחד מבחינת לימודים, הישגים, עבודה או ניסיון מקצועי (למרות שהיו צריכות להיות כאלו והאשמה בהעדרן היא לגמרי עליי), אבל ההתפתחויות שעברתי היו חופן מלא של שינויים שהעסיקו אותי כך שבאמת אין לי מה להתלונן. לא כל שנה צריכה להיות מוצלחת מכל הבחינות ואין לי ספק שדווקא השנה שנכנסה לה לא מזמן יכולה להביא שינוי עצום ופוטנציאלי בתחומים האלו. אז שוב, אני באמת לא מוטרדת.

על כל פנים, שנת 2009 טמנה בחובה התפתחות אחת מהותית ששינתה לא מעט ממי שהייתי לפני שנה... כי... מי שהייתי לפני שנה זה בהחלט לא מי שאני כיום ואני רק יכולה להיות מרוצה מההתפתחות הזאת. אולי סוף סוף הפכתי להיות "קצת יותר אישה ו...קצת פחות קוביית לגו שסתם מרכיבה את החברה באופן ילדותי ותמים למדיי" (הגדרה מטופשת אבל האסוציאציות שלי גלשו למחוזות רחוקים). שנת 2009 טמנה בחובה את ההיכרות המשמעותית ביותר בשבילי עד לשנה זו, היכרות ש"שיכרה אותי כלוט" אחרי הרבה זמן של צפייה ועשתה עימי לא מעט חסד.

קצת קשה להאמין שכבר עברה שנה מאז שהכרתי אותו (אותו = איזה שמיכה חמה אחת שלא אפרט עליה כי היא תבוא לחנוק אותי). קצת קשה להאמין שבמהלך שנה החיים שלי הפכו מגוש רפש של מערכות יחסים לשמנת נהדרת שגורמת לי ללקק את האצבעות. זה נהדר לחשוב על זה...

אז בואו נראה מה למדתי... למשל...

למדתי להפסיק לשחק משחקים ולהפסיק לפחד מהאמת. אני מניחה שהייתי חובבת לא קטנה של משחקים קודם לכן ואולי זה כך רק בגלל שפחדתי ממה ש"מצריכה" מערכת יחסים של ממש.

למדתי על מהות של נתינה (לא שלא ידעתי מה זה קודם... פשוט אני מניחה שלא זכיתי להערכה על הנתינה הזאת) ולמדתי על הכיף שבאהבה הדדית והדדיות בכלל.

הו הו... הנה משהו שממש חשוב לי - למדתי לסמוך. לא שלא ידעתי לסמוך קודם אבל לפחות עכשיו אני קצת פחות נאיבית, קצת פחות תמימה בעניין.

הגעתי למסקנה שאני לעד אחייך כשאחשוב על דברים שנעימים לי בקשר הזה. אלו זכרונות סובייקטיביים שנחרטו עמוק ושללא תלות בעתיד יזכירו לי תמיד "אהבה מהי".

וזהו, מספיק ודיי לעכשיו.

אז השנה הזאת היתה נהדרת. התפתחתי במישור הכי חשוב בשלב הזה בחיי. הצלחתי לאזן לא רע בין לימודים לבילויים ולפזר את תשומת הלב שלי באופן קצת יותר אחיד. נעים לי ואני מרוצה לאללה.

שנה הבאה?

שנה הבאה אני מקווה להתחיל תואר שני, בתקווה בפקולטה לרפואה בטכניון (תואר שני בנוירוביולוגיה). מכיוון שחסרה לי נקודה בממוצע כדי להגיע לרף הקבלה שלהם אני מנסה לשפר פה ושם כמה ציונים ולנסות להתקבל אבל עניין הקבלה הוא בכלל לא וודאי. כך או כך יש אלטרנטיבות וכשיגיע הזמן אני אאלץ להרהר לא מעט בנושא. אני מתכננת להישאר בחיפה. אני מתכננת להיכנס לכושר שוב! זו הבטחה (נהפוך את זה לנדר?). אני עדיין חושבת על למצוא פרויקט מחקר במעבדת ביולוגיה (למרות העצלנות הגוברת ואהבת בזבוז הזמן שלי). אני מתכננת להמשיך לאהוב (אפילו את הטכניון) ומקווה להגיע לעוד תובנות נעימות כמו שהיו בשנה שחלפה.

אה ו...

אבא שלי הוא גאון עיסקי. הוא יוצר יש מאין, הוא אשף ההתמודדות הבירוקרטית. יש לי המון כבוד אליו בתחום הזה. וזה לצערי כל מה שאוכל לתת בנושא הזה. שנה נפלאה.

אתמול בדיוק אמרתי לאמא שלי שתחושות הבטן שלי לעולם לא מטעות. "יש לך חוש-חש מיוחד בלקלוט מצבים שעתידים לקרות" היא אמרה (לא על בסיס מיסטי או משהו אלא פשוט על בסיס ריאלי ומתוך הבנה של התהליכים). תורידו את המילה "חש" מהמשפט שהיא אמרה ותוכלו אפילו לקבל משפט הגיוני שנאמר ברצינות. 

על כל פנים, זה לא הפעם הראשונה שאני חושבת לעצמי על סיטואציות אפשריות ובסופו של דבר מגלה שהן רוקמות עור וגידים ומתרחשות במציאות. היום, למשל, היה אחד הפעמים האלו.

ובנימה הומוריסטית: למי שרוצה יש לי עוד המון תחזיות באמתחתי. המעוניינים בייעוץ עתידני מתבקשים ליצור קשר.

וזהו, רציתי לנבור בנושא עוד קצת ולהזכיר עוד דברים חשובים ברומו של עולם אבל למזלכם אין לי כוח לזה. נסיעה מייסרת לתל אביב מחכה לי מעבר לפינה.