RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2011
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
 אחרית הימים עברה ובכלל לא הספקתי להיבהל- הלידה הגדולה
אז מה היה לנו שבוע שעבר? - פרק ב'-
בוקר יום חמישי.
כמה התרגשות אפשר לסבול?
קמתי מאוחר.
ודווקא אז... שתיתי קפה.
יום שציפיתי לו כבר לפחות חודשיים.
צפייה מטורפת.
פרפור עפעף טורדני שכזה.
ביום חמישי הוכרז יום חדש ובעצם גם עידן חדש. נולדתי לחיים החדשים שלי. החיים שאחרי הביה"ס, החיים שאחרי הצבא.
נו, אז לזה כבר אפשר לקרוא "החיים האמיתיים"? הגלגול השלישי?
ביום חמישי, ה-23.02.06, השתחררתי מצבא הגנה לישראל.
היה מרגש.
לא מעבר לציפיות.
התלבשתי במיטב בגדי האזרחיים ויצאתי בסביבות 10 וחצי בבוקר לכיוון שלישות הגדוד. רבע שעה מהבית וטיול רגלי קל עם קיטבג כבד.
תמיד שעשעה אותי העובדה שבדרך לבסיס צריך לעבוד ליד בית הספר התיכון שלי. כאילו כל פעם מחדש נידונתי לראות את כל חיי עוברים מול עיני. את כל ההיסטוריה. מוווווותתת.... אבל לא בדיוק.
דווקא הפעם נהנתי לעשות את הטיולון הזה.
נוסטלגיה, מסתבר שוב, זו חברתי הטובה ביותר.
בשלישות פגשתי מספר אנשים ממורמרים. אמרתי שלום, הראתי חוגר, לקחתי את הטופס טיולים היוצא ויצאתי בשמחה של מי שרק התעוררה במטרה לסיים עם העניין כמה שיותר מהר.
"בהצלחה באזרחות!", הם אמרו לי.
"אממ... מה?", עוד לא קלטתי.
".....", חשבתי.
"נכון, נכון, באמת בהצלחה לי! תודה.", הייתי חסרת טאקט כהרגלי אבל התודעה שזהו, זה נגמר, אני משתחררת, חילחלה כבר מספיק עמוק.
חייכתי, כהרגלי, מאוזן לאוזן. צחקקתי קצת פה, קצת שם ועזבתי, משאירה מאחורי פרצופים ממורמרים אפילו יותר.
כן, עכשיו הבנתי מה זה "החיוך של השחרור"! (הרגשה בלתי נתפסת שזוכה להכיר אותה רק מי שעבר את אותה התנסות כואבת, "הצבא", וזכה לשרוד ולספר על זה אחר כך...).
כבר חודשיים שאני מתכננת את המסלול לטופס טיולים. היום הנכסף.
אני לא בדרום אמריקה, אבל לרגע הרגשתי במסע הכנה.
הקיריה- תמיד היה מקום שחם בו תמיד. בכל יום, בכל שעה.
אבל באותו היום- חם במיוחד.
ברדיו אמרו "מקווים שהוצאתם את החולצות מהבויידם. היום הולך להיות חם במיוחד. שקע שרבי ראשון".
יופי לי.
היה מתיש במיוחד. מהמרפאה למ"פ מרחב. מהמ"פ לקב"ט מטכ"ל. מהקב"ט לעוד איזה פאקינג מ"פ.
סיוט!
בזכות התכנונים כל הסיוט הארור נגמר אחרי שעתיים.
מצויידת במצב רוח קצת פחות מרומם, אבל עדיין החיוך העילאי הזה מרוח באקסטזה על הפנים שלי, הלכתי להיפרד מחברים.
שוב, היה לי מוזר לחשוב שזאת הפעם האחרונה שאני אראה הרבה מהם... לפחות בזמן הקרוב... לפחות בזמן הקרוב על מדים.
ושוב, גיליתי שאני קשה עם פרדות...
ירדתי לבור.
גיליתי שהכל ממשיך כרגיל.
התבאסתי קצת.
חלק מהאנשים שנורא רציתי לראות לא היו. חלק היו בגימלים, חלק בקורסים וחלק סתם היו עצבניים או ממורמרים- נו, צבא, עניין של שיגרה.
א. גיליתי שהורידו את האנטנות הטורדניות. צחקנו על העניין שכנראה חיכו שאני אלך ו... ש... כנראה כל העניין היה כדי לעצבן אותי באופן שלא התקבל על ידי בשמחה כלל וכלל!!!
ב. גיליתי שחן עצובה. היא בכתה. הקטנה יפה כשהיא בוכה.
רוצה לעבור צוות וכנראה שכך גם יהיה. ניסיתי לעזור. אני בספק אם עזרתי הרבה.
ג. עניינים של שגרה. אירועים צבאיים. הרבה ירוק חאקי בעיניים. שטויות וסיפורים. קצת צחוקים.
"ענת, מה את עושה עכשיו?"
"... אממ... כלום.", אמרתי.
"מה, את לא מחפשת עבודה?"
"... אממ... לא...", הגבתי שוב.
"אז מה את עושה כל היום?"
"... אממ... כלום. אני עצלנית. בטלנית על! מנצלת יפה את החופש, לא?", הצחקתי את עצמי.
"חחח... ענת, את גרועה."
צחקנו.
אבל אני גם לומדת. קצת. לפסיכומטרי. מחכימה פה ושם. מתכננת עתיד רציני. נראה...
היה משעשע.
לא מעל הציפיות.
כנראה שיום השחרור נידון להיות מאכזב, מבאס. גם זה, כנראה, עניין של שיגרה.
עוד מישהו עוזב, עוד מישהו מגיע.
גאד דאמ פס ייצור לחיילים סוג ב' שכמונו.
אז, ביליתי את הזמן שלי, כמעט 3 שעות, בלהיפרד מאנשים. בלספר סיפורים אחרונים ובחוסר רצון ללכת.
3:30 בצהריים- חזרה בשלישות. הטופס כבר חתום ומלא.
"איפה החוגר?"
הבאתי לה את החוגר.
היא גזרה אותו במהירות.
"זהו, את יכולה ללכת."
"מה? זהו? כל כך מהר? בלי עוד פרדה? בלי שלום אחרון?" התחלתי להתבכיין.
"את רוצה להישאר? מה נסגר איתך? לכי!"
"טוב... אז... אני אלך."
ובזה זה נגמר.
מהיר ואכזרי ממה שציפיתי.
נפלטתי לאזרחות.
אולי צריך להגיד "נזרקתי לאזרחות" יותר חסר טאקט...?!?!
החיוך הדבילי שוב הופיע...
| |
 צירי הלידה של ענת. איזו פאקינג התרגשות.
היתה לי שתיה.
מי היה מאמין שאני אגיע לרגע השתיה. השתיה של עצמי.
היה יותר טוב. יותר מרגש. יותר סנטימנטלי. יותר עצוב. יותר שמח... ממה שאי פעם הייתי יכולה להעלות על דעתי שיהיה.
כל כך קשה להיפרד. ואני כל כך קשה עם פרדות.
אני מניחה שאני לא אתחיל לבכות עכשיו או משהו...
רק עיניים מזוגגות, טוב?
מחשבות על הצבא, על החברים, על העבודה שם ... כהיסטוריה שאני לא אראה שוב... עברו לי בראש כל אותו היום.
לא תארתי לעצמי שזה ישפיע עלי כל כך.
את המשך הסיפור אני כנראה אספר בהזדמנות כשיגיעו לידי תמונות מה"אירוע".
רק נספר שאני ופליפי נהננו מכל החגיגה. נהננו מאוד.
| |
 ענת עוברת חבלי לידה
והפעם מוצג: פם פם פאאאם... היום האחרון!
כן... להכל היום היה רגש הרבה יותר סנטימנטלי...
באופן מוזר הרגשתי כאילו מובילים אותי לגרדום...
אוווו... הפעם האחרונה בצוות תשתיות.
אוווו... הפעם האחרונה שאני נושמת אוויר עם ראדון.
אוווו... הפעם האחרונה ליד מ.צ. חביב.
הארוחה האחרונה... איזה באסה, אה?
(אבל איך אני אדע אם ביום חמישי היה עוף או לא?)
כנראה שאיכשהו שרדתי... אני עדיין לא מתה אני מניחה...
היום, באופן מוזר, אך צפוי, הרגשתי חופשיה. זורקת בדיחות קצינים ודרגות במעלית מפוצצת עד אפס מקום בחוסר טאקט מוחלט.
מרגישה לא פגיעה בעליל.
אז זאת הרגשת החופש אם כך?
תנסו לעשות משהו! אז מה?! אני משתחררת! חה!
שנתיים חיכיתי ליום הזה. זה כיף. השמיים כחולים. הציפורים מצייצות.
וכדי להוסיף על זה באתי עם משקפי דיסטאנס והכי לא תיקנית בעולם (זה בעצם היה כרגיל).
כבר שנתיים שלא חייכתי ככה.
ועדיין אני חושבת:
איזה סיטואציה מוזרה...
ביום ראשון הבא יהיה יום החול הראשון שאני אקום בבוקר ללא מטרה מסודרת.
יותר נכון יש לי מטרות. מטרות לא חסר. אבל אלו לא מטרות שידרשו לקום (בינתיים) ב-7 בבוקר. אלו לא מטרות על בסיס יומיומי (בינתיים). אני אקום לבית ריק מרצוני ולא מרצון שעון מעצבן והיום יהיה דיי ריק (מלבד מגבלות לימודיות קלות).
עוד תקופת מעבר! אבל הפעם תקופת מעבר לֶמָה? כל האפשרויות פתוחות. אני חייבת לתפוס את עצמי מהר בידיים. למצוא עבודה. למצוא מסגרת (לפחות עד הלימודים אם אני אתקבל בכלל).
אני לא מתלוננת. חיכיתי שנתיים למנוחה הזאת.
אני פשוט יודעת שעם תקופת מעבר ארוכה מדיי אני עוד עלולה להיכנס ללופ מטורף של בטלנות וחוסר מסגרת.
כל התקופות מעבר האלו דורשות להיות הכי מחושבים בעולם ולחשוב עליהן תמיד כעל "זהירות, מכשול בדרך!"
מפחיד!
טוב... ניחא... העיקר שיש לי תוכניות...
והראשונות... מסיבה! מסיבה! מסיבה! ואח"כ כשימאס- עוד מסיבה!
הגיע הזמן לעשות את כל מה שקצת מנעתי מעצמי בצבא.
והראשון שבהם-
פם פם פאאאם... לצאת ביום שבת עד מאוחר! Yeah!
טוב, מה עוד עשיתי היום:
* החזרתי ציוד. היה מרגש.
* סגרתי עניינים לא פתורים עם המרפאה. ודאגתי לצעוק על כל חובשת צעירה בשטח.
* הייתי בשק"ם שעתיים. כיאה לדרך הקודש...
* ואז כשנמאס... התמקמתי לעצמי באיזו פינה נידחת ועשיתי מצגת שחרור (שלא סיימתי אגב, בגלל אילוצי עבודה קלים... האאמ...)
כשאני חוזרת מהרופא, בכל מצב שלא יהיה, בכל זמן ובכל אוברדרפט מזעזע שלא יהיה אני תמיד דואגת לעצור בקיוסק הראשון שבזווית העין ולקנות איזה "משהו מתוק", כפיצוי, כמובן, על עוגמת הנפש...
בצהריים חזרתי הביתה. עצרתי בקיוסק הראשון בדרך. קניתי חטיף אנרג'י קראנצ'י אקסטרה עם פצפוצי קרמל ותוספות צימוקים ותפוח מיובש. מתוק ועסיסי... me like...
שלא יצא שאני ארגיש מקופחת...
(לדמות שנתיים צבאיות לתור אצל הרופא- זה דימוי שלא שומעים כל יום, אה? חחח)
היה כיף היום האחרון הזה...
ומחר: השתיה!
הזמנות חולקו, המשתתפים בורכו (צפו לתמונות).
| |
דפים:
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
NineLives