כותרת משנית: הו שלוווום, נזכרתם לבוא לקרוא... הרגע מחקתי את שלל הפוסטים של חודש יוני.
ללא ספק חודש יוני יזכר לדורותינו כחודש בו ענת לא עמדה בהבטחותיה (ולא פירסמה פוסטים).
טוב...
זה בעצם נכון תמיד.
דרוש ניסוח מחדש.
ללא ספק חודש יוני יזכר לדורותינו כחודש בו ענת הבינה שאין מצב שהיא יכולה לבסס את החיים שלה מסביב למסך מרצד שעל גביו מגוון סיפורים על חייהם המרתקים של אנשים רנדומליים.
__
Well, רבים יקראו לזה גמילה ללא גמילה ויטפחו לי על השכם למשמע הגילוי המזהיר, אבל יותר מדיי מכם דווקא הפצירו בי לעדכן... הנה מגוון ציטוטים שאספתי במהלך השבועות האחרונים. נראה אם תצליחו להתאים את הציטוט לאדם המתאים:
אלמוני מס' 1- "למה את לא מעדכנת?"
אלמוני מס' 2-
"ענת יא זונה, תמותי. למה את לא מעדכנת? את יודעת שאני חיה על הבלוג שלך יא לסבית! תעדכני".
אלמוני מס' 3-
"תגידי, מה נסגר? איפה כל תמונות החזה שלך? העם דורש פוסט חדש!"
אלמוני מס' 4- "את חיה?"
__
יש לציין שבמהלך השבועות האחרונים עסקה האוניברסיטה בעיקר בדבר אחד והוא - להפציץ אותנו במטר של גיליונות הגשה ותרגילים פסיכוטיים.
ואני? אני למדתי שכדאי להשקיע קצת יותר.
בקטנה קצת יותר...
בלי להניד עפעף אני אוכל להגיד שהסמסטר הזה הוא טוב פי אלפי מונים מהקודם. רמת העניין עלתה והקורסים מעשירים אותי ברמה שלא תתואר. גם רמת הלחץ והקושי עלו, מה שהפך פסיכופטית שכמוני למרוצה אפילו יותר... מהסמסטר הזה אני אוכל לצאת מושכלת, בוגרת ומחושלת הרבה יותר.
מלבד זה יש לציין שהשבועות האחרונים טמנו בחובם לא מעט אירועים שראוי ואף צריך היה לכתוב עליהם. לא מעט אפיזודות של חוסר ודאות וטלנובלות רגעיות שאני בטוחה שהייתם יותר מרוצים לשמוע עליהן... ואל דאגה, אם זה תלוי בי אתם עוד תשמעו עליהן. רשימת ה"נושאים שצריך לכתוב עליהם" כבר משתוקקת להתרוקן טיפה.
__
יופי. ועכשיו כשסיימנו עם ההתבוססות הזאת במיץ של שליפת התירוצים אני יכולה להרשות לעצמי ללגום מקפה התענוג שלי.
<לגימה תאוותנית>
__
בשביל לפתוח את שובי לעולם עדכוני הפוסטים בקול תרועה הנה ההרגל שאני כל כך אוהבת. והפעם- פרסומת מרעננת:
__
ענייני מעונות-
את הפוסט הזה אני מקדישה בראש ובראשונה לענייני קמפוס למרות שיש לא מעט דברים אחרים לכתוב עליהם. בוא נודה בזה - חיי סובבים סביב החיים האוניברסיטאים בתקופה זו כך שכל עדכון אחר הינו פחות בחשיבותו.
זוכרים את ההתלבטות הזאת?
מאז הגשת הטפסים אומנם עבר הרבה זמן אבל היום יותר מבכל זמן אחר אני דווקא מתחילה להצדיק את ההחלטה שהתקבלה בסופו של דבר.
יש לציין שעל הטופס התנוסס לו לו עיגול רחב מסביב ל"מעונות מזרח ישן" ושההחלטה התקבלה בדקה ה- 99 (כהרגלי בקודש).
ולא, תאמת שהשותפות מקסימות ולבביות כהרגלן והייתי שמחה עדיין אם היינו ממשיכות לגור ביחד גם בשנה הבאה אבל העובדות הן כאלו שהן עשו את ההחלטה שלהן, אני עשיתי את ההחלטה שלי ודרכינו יפרדו.
אני לא רואה את זה כצעד הרסני. בראש ובראשונה אני יודעת שהקשר הסטודנטיאלי בניינו ישמר ושמסורת ארוחות ימי השישי המשותפות תימשך (לפחות בעניין הזה אני מקווה לא להתאכזב). בנוסף, אין טעם להתמרמר. כל שינוי סביבה הוא חוויה כך שלפתוח דף חדש יכול להיות לא פחות מאשר אירוע מהנה.
במהלך ההיכרות שלי עם שלל האנשים שחיים בקמפוס למדתי שהסיכוי להכיר אנשים שלא חושבים כמוני ושואפים את אותן שאיפות שלי הוא קטן מאוד. אם כך לא פלא שכל כך קל לי ליצור פה חברויות חדשות.
כרגע מזרח ישן מרגיש לי כמו האופציה שתתן לי להרגיש יותר נינוחה וביתית... ואם אבא הוסיף ואמר שהעלויות נשמעות לו לגיטימיות... אז הכל בסדר.
נותר לי רק להסתקרן ולצפות למה שעתיד להיות.
__
ניתוחי זאולוגיה-
תאמת שהנושא הזה עומד לי על קצה הלשון בכל רגע ורגע נתון ביממה. תנו לי להזכיר לכם במה מדובר: רטרוספקטיבה (תמצאו את העניין המדובר תחת הכותרת "האתגר הטוב הבא").
אז כן, בערך לפני שלושה שבועות הגענו לשלב המרתק של אותה מעבדה. השלב בו אנחנו, כסטודנטים מתחילים, מנחתים וחוקרים חיות שונות כדי להבין יותר לעומק את הרקע התיאורתי.
היו שתי מעבדות בהן כל זוג ניתח כריש ובמעבדה האחרונה- צפרדע.
תנו לי לספר לכם שהחוויה שגלומה בעניין היא לא תתואר בחשיבותה לגבי. אני לא מצטערת לרגע על שהגעתי למסלול הלימודי הזה כי מבחינה לימודית מדובר ללא ספק בקורס הכי אפקטיבי שעברתי במוסד הזה. בפרט, בשלושת השבועות האלו למדתי יותר על מהות החיים והיופי שבהם מאשר בהרבה זמנים אחרים.
אז כן, החוויה היא קשה. היא קשה מבחינת ההתעסקות באיברים פנימיים והתמודדות עם מראות שנויים במחלוקת אבל יותר מהכל היא קשה מהבחינה המוסרית.
לא פשוט היה לראות את המרצה האחראי נכנס בנונשלאנטיות עם צרור צפרדעים מומתות בידיו ושואל את המדריכה "תגידי, אז כמה צפרדעים אתם צריכים פה?". לא פשוט היה גם לראות את שיירי הכריש המבותר לאחר שפירקנו לו כל פיסה ופיסה בגוף.
בפסקאות הבאות אני ארצה לפרט קצת על הדברים שראינו ושנגעו בי בצורה החזקה ביותר. ייתכנו תיאורים קשים ופולשניים כך שמי שמעוניין להמשיך לישון בשלווה מוזמן להפסיק לקרוא עכשיו.
מעבדת כריש- המעבדה בה כולי התמלאתי ב"מיץ כריש":
מעבדת החיתוך (הרציני) הראשונה והמסריחה ביותר. יש לציין שהחלוק שלי עדיין מלא בכתמים צהובים אותם אני מכנה בתוקף כ"מיץ כריש".
היופי בכריש הוא שהוא גדול למדיי. אני ושותפתי לקצבות קיבלנו כריש זכר באורך של 40 עד 50 ס"מ. כשפתחנו אותו והתבקשנו לאתר כל פרט במערכת העיכול, למשל, התפלאתי לראות כמה הכל יושב שם בדיוק במקום. בדיוק כמו שלמדתי.
"הנה הלוע, הושט, שלושת אונות הכבד, הקיבה הקרדיאלית, הקיבה הפילורית, שריר השוער, התריסריון, הלבלב, הטחול, המעי הדק, המעי הגס, הבלוטה הרקטאלית..."
הכל פשוט היה שם והיה כל כך קל לאיבחון.
כל כך כיף היה לי לגלות שסוף סוף אני מכירה את כל האיברים האלו. בדיוק מה הם עושים, איך הם מתפקדים ואיפה לעזאזל הם ממוקמים ביחס לשאר. אתם כמובן לא תתפלאו לגלות שמידע מסוג זה הוא המידע הענייני שהכי מרתק אותי משחר ההיסטוריה. הלוא אני זאת שמחזיקה בדעה הטוענת כי לפני שאנחנו מתיימרים לחקור גלקסיות וכוכבים מרוחקים כדאי לנו לפחות להבין כיצד המוח שלנו עצמנו מתפקד.
את חיינו על גבי האדמה אנחנו מבלים בחוסר ידיעה כמעט מוחלט על איך אנחנו עצמנו מתפקדים ופועלים. איך אני יכולה לחיות בידיעה שאני לא יודעת מה נמצא בתוכי? מה מחזיק אותי בחיים? איך -אני- מתפקדת?
אז אחרי הצהרות שכאלו גם קוראים חדשים לא יתקשו להבין כמה עוצמות הגילוי והמחקר האלו משמעותיות מבחינתי.
בכלל, כריש הוא יצור עם הרבה איברונים ומנגנונים ייחודיים שלא קיימים באורגניזמים יבשתיים רגילים. לכבודכם פינת ריתוק חדשה:
והפעם כדי להעשיר את ידיעותיכם המפוקפקות בענייני דגיגונים אביא לכם עובדה מרתקת בענייני רביית כרישים:
בדגים פרימיטיביים מתרחשת הפריית ביצה-זרע מחוץ לגוף ההורים (במים) כך שגם לזכר וגם לנקבה יש פתח הפרשה ממנו יוצאים תאי המין וכלל לא מתרחש אקט מיני. התפתחות אבולוציונית אצל הכרישים אומנם לא הובילה עדיין להיווצרות אברי רביה כפי שמוכרים לנו אך כן הובילה להיווצרות הפריה פנים גופית.
מינים כגון המין אותו אנחנו ניתחנו פיתחו מנגנון של יצירת ביצים והדגרתן בתוך הגוף.
השאלה שנשאלה במהלך האבולוציה היתה "כיצד יצליח הזרע להגיע עד לביצית כדי להפרות אותה לפני שתיווצר הקליפה הקשה המקיפה את הביצה?" סה"כ מסע הזרע הוא מסע מפרך וארוך... מישהו צריך לתת לו "דחיפה" כדי שתיווצר הפריה.
האיבר אותו פיתחו הכרישים לשם מטרה זו (ואני בספק אם הם יחודיים בגללו אבל הם בהחלט מסקרנים בזכותו) נקרא Claspers ("קלספרס") והוא לא אחר מאשר "דוחף זרע".
מדובר בזוג "איברונים מוארכים ודקים" שממוקמים אי שם ליד פתח ההפרשה. הם אומנם לא אלו שמשחררים את הזרע אבל הם בהחלט נוקשים למדיי... ובעיקר מאפשרים המשך קיום מצוות פרו ורבו יעילות.
אגב רביית כרישים, מה שהיה הכי שערורייתי באותה מעבדה וגרם למרבית מהבחורות שבמעבדה להלם רב היה לא אחר מאשר מציאת ולדות שטרם נולדו ברחם.
כריש, כמו רוב האורגניזמים, מבלה את מירב זמנו בהישרדות והקמת דורות המשך כך שהסיכוי למצוא ביצה מופרית או ולד שטרם נולד הוא כמעט ודאי. העובדה הזאת כמובן לא מנעה את ההלם שבגילוי.
פתיחת הרחם וגילוי הכרישונים הקטנים הוביל ללא מעט ויכוחי "מה לעזאזל אנחנו עושים?" ואמירות "זה לא בסדר" או אמירות כאלו ואחרות שהבליטו את היצר האימהי של מירב מהבחורות במעבדה.
וכן, גם אני הזדעזעתי אבל יחד עם זאת, וכרגש שגבר על הזעזוע, המראות האלו עוררו בי לא מעט מחשבות על היופי שבמהות החיים. לראות כרישות בשלבי הריונות שונים נתן לי טפיחה טובה על השכם בדרך שלי להבנה של החיים על פני כל התחומים והרבדים שבהם.
ושוב, אני לא מפחדת ממראות קשים. להפך, אני רואה אותם כמחשלים. ואם הרג הכרישים למטרות לימודיות הוא בלתי נמנע כרגע אז... כן... אני מעדיפה להיות עדה למראות שכאלו.
מעבדת צפרדע- מעבדת הצפרדע המסוממת:
עכשיו אנחנו כבר רגילות. אני והשותפה הקנדית התפננו למלאכת הקצבות אך קודם לכן גילינו עד כמה באמת דביקה אותה לשון מפורסמת של הצפרדעים.
ו הוווו... היא דביקה.
הצפרדעים אומנם קטנות יותר אך אנחנו בחרנו את הגדולה מכולם. הפעם נקבה...
לפני שהתפננו למלאכת החיתוך בחנו את המפרקים שלה ואני לתומי עוד חשבתי עד כמה שבסיטואציות אחרות היא היתה יכולה להיות אחלה חיית מחמד.
מזוכיסטי ופסיכוטי משהו הייתי אומרת...
כשהתחלנו לחתוך כבר התחוורה לנו הסיבה למהות הגודל המופרז של הצפרדע שלקחנו. גם במקרה הזה נמצאו ביצים אך כאן המצב היה מעט שונה... הביצים הן קטנות בצורה משמעותית ומושרצות בכמויות גדולות. נדהמנו לגלות שמרבית החלל בצפרדע היה מפוצץ בביצים וכי האיברים הפנימיים האחרים ממש נלחצו לפינה מעודף ביצים... טוב, אני לא אתחיל להתפלסף לכם על המהות האבולוציונית של השוני בין שני המקרים אבל תדעו שיש כזאת והיא דיי בנאלית ומובנת.
אז אוקי, הרבה ביצים, שוב מע' עיכול ותולעים שנמצאו בתוכה, שוב דברים מרתקים למדיי.
הפעם התמלאו החלוקים שלנו בזרזיפי דם צפרדע והרבה בחורות הרגישו את ארוחת הבוקר שלהן עולה במעלה הגרון.
את האספקט השערורייתי הנוכחי סיפקה, כמובן, אותה מערכת, היא מערכת הלב והדם. הפעם כשהגענו לבחון את הלב, לאחר שפילחנו את העטיפה הסחוסית שמגנה עליו זכה לגלות כל זוג בתורו כי הלב של הצפרדע שלו עדיין מפמפם.
חלק טענו, כמובן, שהצפרדעים לא הורדמו כראוי אבל למען האמת אני לא חושבת ככה. כשהגענו ללב היה זה אחרי לפחות שעה של התעסקות במערכות אחרות. דם כבר לא זרם. מוות בשלב כזה הוא כבר הרבה מעבר לקליני, הוא וודאי! אם כך, מה שהניע את הלב הוא מה שגורם גם לאיברים שלנו לפעול באופן עצמאי בזמן הסמוך למוות. לדעתי מדובר בלא יותר יותר מאשר פעולה איסטנקטיבית אחרונה של שרירים לא רצוניים, אבל לכו תדעו... אולי אני סתם משלה את עצמי.
אני והקנדית, אחרי שהצליחה להחניק את דחפי ההקאה שלה, נותרנו פעורות פה. לא יאומן כמה חוויתי הוא המראה של התכווצות הלב. עליה עליה חדר, עליה עליה חדר... הקצב והמראה בשילוב עם ההבנה של התפקוד. הנחנו, כל אחת בתורה את האצבע שלנו על הלב המפמפם כדי שנוכל להרגיש.
חזקקק. העוצמה של ההתכווצויות כל כך מאסיבית. החוויה שבנגיעה באיבר "חי" היא בדיוק כמו שחשבתי שזה יהיה ואפילו יותר מסקרן.
כן, אז גם מהמעבדה הזאת יצאתי עם רגשות עזים לגבי החיים והיופי שבהם. איך מצבור של אטומים ומולקולות יוצרים רקמות שביחד יוצרות גוש שבתנאים מספיקים מתחיל להיות פונקציונלי ולזוז ... ולפעול ... ולחשוב ... ובמקרה שלנו גם ... להרגיש.
עכשיו תגידו שזאת לא חוויה לימודית מרתקת?!
__
המעבדה הבאה היא מעבדת עופות. אנחנו צפויים לנתח יונה. מבין כל המעבדות זו המעבדה שהכי מסקרנת אותי, במיוחד בגלל כמה מערכות מעניינות שאופייניות רק לציפורים.
אז אם בשבוע הבא יש בוחן אמצע בחדו"א ומנגד מעבדה מסקרנת ללמוד אליה תהיו בטוחים שאתם יודעים במה אני יותר אשקיע.
בפוסט הבא יש הרבה פחות עניינים לימודיים לטפל בהם. תחזיקו חזק...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
NineLives