"היי", מחשבה תוהה עברה לי בראש "אולי זו תהיה תחילתה של סדרת פוסטים נוסח 250 תווים קוויקי סטייל?". זו עשויה להיות מחווה נחמדה.
המחשבה הבאה כבר טענה בחירוף נפש שעדיף באמת שלא. הבעיות שלי תופסות הרבה יותר מ- 250 תווים מוקצבים.
על כל פנים בחודש האחרון ככה אני מגלה שיש לי יותר ויותר בעיות חברתיות טורדניות שמסיחות את שלוות נפשי. לא בעיות שמוציאות אותי מתפקוד, חלילה, אלא כאלו שהייתי מצפה להתגבר עליהן ככל שעובר הזמן ואני מתפתחת כאישיות. כאלו שצריך לאגף בפינה ולחסל כי הן פשוט לא נחוצות כשמתבגרים.
כצעד ראשון, אימצתי לעצמי "אמא" נפלאה. בואו נגיד שזה יהיה הכינוי של אותה בחורה, חברה טובה, שאיתה שיחות הנפש הן הטובות והמרגיעות ביותר שאוכל לשוות לעצמי על הדעת. היא אותה אמא שתמיד רציתי ולה תמיד השתוקקתי.. פשוט כי.. היא מספקת כל כך הרבה חום ותמיכה. היא החינוך שתמיד רציתי שיקנו לי.
אז סוג של מורה רוחני יש, עכשיו רק צריך להודות בעובדות. זה הצעד הראשון להתמודדות מוצלחת.
חשבתי לעשות רשימה של כמה דברים מהותיים שעלולים לייסר אותי ביחסים החברתיים שלי עם אנשים. את המחשבה הזאת אני אקח איתי, אהרהר בתוכנה של רשימה מספקת שתכלול את מירב הדברים ואכתוב בשעת כושר נוחה יותר.
על כל פנים, אשאיר אתכם בינתיים עם הטריגר הספציפי של היום. זה שגורם לי לכתוב את המילים האלו ממש:
כבר הרבה מאוד זמן אני יודעת שאחת החולשות העיקריות שלי היא להגיד "לא". מטבעי אני בנאדם שאוהב לרצות אנשים אחרים ולגרום לכולם להנות ואם כך אין פלא שכשנוצר הצורך להגיד "לא" אני מתפתלת בכיסא מאי אילו פחדים של "לאכזב חברים".
סיטואציה שאיכשהו חקוקה לי חזק בזיכרון כוללת מסיבה - אחת החברות הטובות שלי (גם בימים אלו) מתקשרת בערבו של יום שישי להזמין אותי למסיבה שהיא מאוד רצתה ללכת אליה. לי, לדאבונו של עניין, ממש לא התחשק ללכת. כל מה שרציתי זה רק ערב רגוע בבית, לבד. אך... כמובן... שמהיותי אחת שלא יודעת להגיד "לא" לא רציתי לאכזב אותה. רציתי שאיכשהו בעצמה היא תבין שאני לא מעוניינת לבוא. מצאתי את עצמי מתפתלת בכיסא, מנסה להסביר לה למה יכול להיות.. אולי.. בעקיפין.. שלא כדאי שאני אבוא. נו, שתבין לבד..
היא, מאידך, ממש לא הבינה. "נו, אבל יהיה כיף... אני מבטיחה!" היא ניסתה לשכנע, חושבת שאני מעוניינת אבל רק מהססת או מתביישת.
"אבל אולי פשוט כדאי שאני אשאר בבית... עזבי, אני לא חושבת שאני אבוא הפעם" אמרתי.
והיא, שכעת כבר חשבה שאני סתם מדוכאת כי לא הסברתי את עצמי כראוי, ניסתה לדרבן שאם ככה אז מה הבעיה... נעשה משהו אחר... אז מה בא לך לעשות?
פור גאד סייק, להישאר בבית ולישון! לא בא לי לצאת! אני לא עצובה, אני לא מהססת, אני פשוט מותשת מהשבוע שעבר ובא לי להישאר בבית! זה הכל!
מה היתה הבעיה להגיד את זה?! מה לעזאזל היתה הבעיה עם להגיד פשוט "לא".
באותו אופן יש לי את אותה בעיה עם בחורים. לא, לא במובן המיני של אמירת "לא"; לא זאת הפואנטה; אלא במובן של דחיית בחורים.
אז זה הטריגר. כן.
עובדה ידועה היא שאני סוחבת מאחורי עדר (טוב, לא עדר... קומץ, חופן מדולל) של "מחזרים". חלקם משכבר הימים וחלקם עדכניים אבל המאפיין את כולם היא שרוב הסיכויים שלא יקרה כלום בניינו.
אז למה הם עדיין מחזרים? פשוט כי ענת טובת הלב מתקשה להגיד להם "לא". שוב אותו פחד מלפגוע או הניסיון לרצות. ו...אם אתם שואלים מה עמדתי בנושא?! אני מיוסרת. פשוט מיוסרת מהעניין הזה. העובדות הטהורות מצביעות על זה שבשיטה הזאת אני רק פוגעת בבחורים יותר.
אז הנה אחד שואל אם יש מצב שמתישהו בקרוב אני אצא איתו לדייט?! הוא שואל כי בפעם הקודמת שהנושא עמד על הפרק אמרתי לו שאני מותשת עד מעל הראש ממערכות יחסים וצריכה את הספייס שלי אבל אם רק בעתיד תהיה הזדמנות והמצב יסביר פנים אני אשמח לשתות איתו משהו כי הוא בחור נפלא.
והבחור?! ... הבחור צודק. השארתי לו פתח רחב מאוד להמשך ולציפייה. יש לו את מלוא הפריווילגיה לנסות את מזלו בשנית. אז הוא מנסה.
שוב ושוב אני מוצאת את עצמי מתפתלת מיסורים מול אותו בחור מתמיד, מוצאת את עצמי דוחה אותו בכל פעם מחדש, פוגעת בו אבל תמיד זוכרת להשאיר פתח מבשר טובות.
אז מה לעזאזל הבעיה להגיד "לא, אתה לא הטיפוס שלי. לא נראה לי שזה יעבוד"? מה הבעיה להגיד לא ולדחות בחורים כמו בנאדם בוגר?
על הבעיה הזאת אני חייבת להתגבר באופן מידי. אני חייבת להתבגר.
___
(הבעיה הזאת כמובן נוגעת לבחורים שאיתם יש לי קשר ידידותי ראשוני ולא סתם פלרטטנים מוזרים בפאב. את אלו זה תענוג צרוף בשבילי לדחות ואני אפילו מאוד מקורית ויצירתית בדרכי הדחייה שלי).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
NineLives