RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 2/2006
 שעשועים
טוב, שעשעתי את עצמי קלות עכשיו...
הוספתי למטה את שלושת הוילונות.
מאחוריהן מסתתרות הפתעות מפתות.
אתם מוזמנים לגרור את גלגלותיכם למטה. בזמנכם הפנוי, כן....
(אז מי אמר שצריך פרו בשביל להשתעשע, מי?)
| |
ההלצה הפסיכומטרית היומית:
חה! המדריכה צלפה שנית... והנה הסיטואציה:
יושבת לה המדריכה דקיקת הרגליים על קצה השולחן. רגל על רגל, חיוך קל ומקריאה-
* באיזה מהמשפטים הבאים המילה המודגשת מתאימה להקשר?
1. האישה החליטה כי הגיעה לפרקה ולכן התגרשה מבעלה.
2. הרכבת הגיעה לפרקה בתחנה המרכזית במוסקבה.
3. כאשר אדם מגיע לפרקו, עליו להיפרד מבני משפחתו.
4. הנערה החיננית הגיעה לפרקה ונישאה לבחיר ליבה.
המדריכה:
התשובה היא, כמובן, 4. משמעות הביטוי "הגיע לפרקו" היא הגיע לגיל בגרות, לגיל חתונה. לא 3 שם הכוונה היא לעזיבה בכיוון של "שאר בשר"; לא 2 שם אין כל קשר לתחנה או לרכבת ובטח הכוונה היא לא לתשובה מספר 1.
האישה אולי... הגיעה לפורקן ע"י מאהבה... ולכן התגרשה מבעלה...
*מחייכת*
אבל 1... לא, זאת לא התשובה...
*מחייכת*
הרוב הגברי של הכיתה:
מה? פורקן מה? כן. כן. בטח פורקן. בטח פורקן. ש... ש... ש... של מי? ש... ש... ש... שלך?
המדריכה, התשובה היא 1 אז, נכון?
ואני רק חושבת:
המדריכה, אה? האאמממ... איזה דימיון פרוע יש לך המדריכה... אה?
| |
 אחרית הימים עברה ובכלל לא הספקתי להיבהל- הלידה הגדולה
אז מה היה לנו שבוע שעבר? - פרק ב'-
בוקר יום חמישי.
כמה התרגשות אפשר לסבול?
קמתי מאוחר.
ודווקא אז... שתיתי קפה.
יום שציפיתי לו כבר לפחות חודשיים.
צפייה מטורפת.
פרפור עפעף טורדני שכזה.
ביום חמישי הוכרז יום חדש ובעצם גם עידן חדש. נולדתי לחיים החדשים שלי. החיים שאחרי הביה"ס, החיים שאחרי הצבא.
נו, אז לזה כבר אפשר לקרוא "החיים האמיתיים"? הגלגול השלישי?
ביום חמישי, ה-23.02.06, השתחררתי מצבא הגנה לישראל.
היה מרגש.
לא מעבר לציפיות.
התלבשתי במיטב בגדי האזרחיים ויצאתי בסביבות 10 וחצי בבוקר לכיוון שלישות הגדוד. רבע שעה מהבית וטיול רגלי קל עם קיטבג כבד.
תמיד שעשעה אותי העובדה שבדרך לבסיס צריך לעבוד ליד בית הספר התיכון שלי. כאילו כל פעם מחדש נידונתי לראות את כל חיי עוברים מול עיני. את כל ההיסטוריה. מוווווותתת.... אבל לא בדיוק.
דווקא הפעם נהנתי לעשות את הטיולון הזה.
נוסטלגיה, מסתבר שוב, זו חברתי הטובה ביותר.
בשלישות פגשתי מספר אנשים ממורמרים. אמרתי שלום, הראתי חוגר, לקחתי את הטופס טיולים היוצא ויצאתי בשמחה של מי שרק התעוררה במטרה לסיים עם העניין כמה שיותר מהר.
"בהצלחה באזרחות!", הם אמרו לי.
"אממ... מה?", עוד לא קלטתי.
".....", חשבתי.
"נכון, נכון, באמת בהצלחה לי! תודה.", הייתי חסרת טאקט כהרגלי אבל התודעה שזהו, זה נגמר, אני משתחררת, חילחלה כבר מספיק עמוק.
חייכתי, כהרגלי, מאוזן לאוזן. צחקקתי קצת פה, קצת שם ועזבתי, משאירה מאחורי פרצופים ממורמרים אפילו יותר.
כן, עכשיו הבנתי מה זה "החיוך של השחרור"! (הרגשה בלתי נתפסת שזוכה להכיר אותה רק מי שעבר את אותה התנסות כואבת, "הצבא", וזכה לשרוד ולספר על זה אחר כך...).
כבר חודשיים שאני מתכננת את המסלול לטופס טיולים. היום הנכסף.
אני לא בדרום אמריקה, אבל לרגע הרגשתי במסע הכנה.
הקיריה- תמיד היה מקום שחם בו תמיד. בכל יום, בכל שעה.
אבל באותו היום- חם במיוחד.
ברדיו אמרו "מקווים שהוצאתם את החולצות מהבויידם. היום הולך להיות חם במיוחד. שקע שרבי ראשון".
יופי לי.
היה מתיש במיוחד. מהמרפאה למ"פ מרחב. מהמ"פ לקב"ט מטכ"ל. מהקב"ט לעוד איזה פאקינג מ"פ.
סיוט!
בזכות התכנונים כל הסיוט הארור נגמר אחרי שעתיים.
מצויידת במצב רוח קצת פחות מרומם, אבל עדיין החיוך העילאי הזה מרוח באקסטזה על הפנים שלי, הלכתי להיפרד מחברים.
שוב, היה לי מוזר לחשוב שזאת הפעם האחרונה שאני אראה הרבה מהם... לפחות בזמן הקרוב... לפחות בזמן הקרוב על מדים.
ושוב, גיליתי שאני קשה עם פרדות...
ירדתי לבור.
גיליתי שהכל ממשיך כרגיל.
התבאסתי קצת.
חלק מהאנשים שנורא רציתי לראות לא היו. חלק היו בגימלים, חלק בקורסים וחלק סתם היו עצבניים או ממורמרים- נו, צבא, עניין של שיגרה.
א. גיליתי שהורידו את האנטנות הטורדניות. צחקנו על העניין שכנראה חיכו שאני אלך ו... ש... כנראה כל העניין היה כדי לעצבן אותי באופן שלא התקבל על ידי בשמחה כלל וכלל!!!
ב. גיליתי שחן עצובה. היא בכתה. הקטנה יפה כשהיא בוכה.
רוצה לעבור צוות וכנראה שכך גם יהיה. ניסיתי לעזור. אני בספק אם עזרתי הרבה.
ג. עניינים של שגרה. אירועים צבאיים. הרבה ירוק חאקי בעיניים. שטויות וסיפורים. קצת צחוקים.
"ענת, מה את עושה עכשיו?"
"... אממ... כלום.", אמרתי.
"מה, את לא מחפשת עבודה?"
"... אממ... לא...", הגבתי שוב.
"אז מה את עושה כל היום?"
"... אממ... כלום. אני עצלנית. בטלנית על! מנצלת יפה את החופש, לא?", הצחקתי את עצמי.
"חחח... ענת, את גרועה."
צחקנו.
אבל אני גם לומדת. קצת. לפסיכומטרי. מחכימה פה ושם. מתכננת עתיד רציני. נראה...
היה משעשע.
לא מעל הציפיות.
כנראה שיום השחרור נידון להיות מאכזב, מבאס. גם זה, כנראה, עניין של שיגרה.
עוד מישהו עוזב, עוד מישהו מגיע.
גאד דאמ פס ייצור לחיילים סוג ב' שכמונו.
אז, ביליתי את הזמן שלי, כמעט 3 שעות, בלהיפרד מאנשים. בלספר סיפורים אחרונים ובחוסר רצון ללכת.
3:30 בצהריים- חזרה בשלישות. הטופס כבר חתום ומלא.
"איפה החוגר?"
הבאתי לה את החוגר.
היא גזרה אותו במהירות.
"זהו, את יכולה ללכת."
"מה? זהו? כל כך מהר? בלי עוד פרדה? בלי שלום אחרון?" התחלתי להתבכיין.
"את רוצה להישאר? מה נסגר איתך? לכי!"
"טוב... אז... אני אלך."
ובזה זה נגמר.
מהיר ואכזרי ממה שציפיתי.
נפלטתי לאזרחות.
אולי צריך להגיד "נזרקתי לאזרחות" יותר חסר טאקט...?!?!
החיוך הדבילי שוב הופיע...
| |
לדף הבא
דפים:
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
NineLives