ת'אמת כבר לא חשבתי שזה יהיה נושא שאני אכתוב עליו אבל בכמה שבועות האחרונים הנושא הזה קיבל טויסט שהצריך השקעת מחשבה מצידי. תנו לי להתחיל מהתחלה-
הכל התחיל כמה חודשים אחרי שקיבלתי את הלפטופ, לפני שנתיים וחצי פחות או יותר. בדיוק נכנסתי למעונות בטכניון (כמדומני זה היה כבר בכניסה למעונות הסנאט) וניסיתי לארגן את עצמי ואת החדר החדש למרות כל המגבלות שיצרו החפצים שיש לי או אין לי.
אני זוכרת בפירוש איך כבר ביום שלאחר מכן הלכתי למכלול, ה"כלבו" המקומי של הטכניון, בשביל לעשות השלמות מלאי. קלסרים, דפדפות, מפזר חום כדי לא לקפוא בחורף, שמפו, מרכך, עטים חדשים... ו... לוח שעם?
ממתי לוח שעם הופך להיות נושא שכותבים עליו פוסט, אתם בטח שואלים ומייחלים שרק אפסיק;
אבל לא, לא... תסמכו עליי שהפעם זה דווקא מעניין.
אז לוח שעם. באותו יום מצאתי את עצמי עומדת שם מול מגוון לוחות שעם המסודרים לפי גדלים, איכויות ומחירים. בדימיוני רציתי ליצור לעצמי את אותו "חדר בני-נוער" שאף פעם לא היה לי וכחלק מזה דרוש לוח שעם! ... נו... אחד כזה שתלויים עליו מלא פתקים ויש עליו קולאז סנטימנטלי של תמונות חברים ושאר שטויות. אחד כזה שלא באמת משמש לשום דבר אבל בסופו של יום נותן הרבה צבע לחדר.
כזה... בדיוק... לא קניתי בסוף! בשיקולים של תועלת מול בזבוז כסף זכו הייסורים הסטודנטיאלים הנובעים מהעדר כסף, אבל כן זכיתי לצאת עם החלטה חדשה-
"אוקי, אז אני לא קונה לוח שעם אבל למה לא לנסות להפוך את הדסקטופ של המחשב שלי ללוח שעם שכזה?"
ראיתי בזה דווקא ייתרון גדול ומחשבה מהפכנית. במקום לבחור לדסקטופ תמונה שסתם מישהו אחר עשה אני אעצב משהו משלי. במקום שסתם תהיה שם תמונה יפה הוא גם יהפוך להיות פונקציונלי. זה יהפוך להיות לוח שעם נייד; זה יהפוך להיות אלבום תמונות נייד שאוכל להתמוגג עליו; זה יהפוך להיות בדיוק מה שאני רוצה שזה יהיה.
הרעיון הזה הלהיב אותי ובהיותי משועממת זה התאים לי בדיוק.
אף פעם לא היה לזה שם אבל בשביל ההגדרה בואו נקרא לזה פרויקט הדסקטופ. עם הזמן וכשבאמת החלטתי ליישם את זה הפרויקט רקם עור וגידים. החלטתי שבשבילי הכי מתאים אם יופיעו על הדסקטופ אנשים משמעותיים מחיי. נוותר על רשימות, נוותר על "תזכורות לוח שעם סטייל" ונשאיר רק את קולאז התמונות. על פי החזון זה יהיה פרויקט דינאמי שהתחיל אז ויסתיים כשכבר לא יהיו עוד דסקטופים בעולם (או כשפיזית אני כבר לא אוכל לעצב אותו יותר.. תלוי מה יגיע קודם). אני אתחיל עם דסקטופ ריק ואמלא אותו ככל שעובר הזמן.
אז באותו זמן זה התחיל עם רקע צבעוני ריק. בפינת הדסקטופ השמאלית תחתונה הופיעה תמונת קולאז בה ניתן לראות אותי בלווית שלושת חברותי התל אביביות הטובות. באותו זמן אלו היו האנשים המשמעותיים בחיי. כיום הדסקטופ כבר מעט שונה... נוספו אליו אנשים משמעותיים מתקופת הטכניון והצבא והוא בהחלט מתמלא לאיטו ומקבל את האופי שאני רוצה. בחלומי הרטוב אני רואה את הדסקטופ הזה חיי וקיים גם כשאגיע לגיל שישים. אז כבר יהיו בו הרבה אנשים שיצא לי להכיר במהלך חיי ולמעשה הוא לא יהיה אחר מאשר ציר זמן של היחסים וההיכרויות שלי במהלך החיים.
הרעיון הזה באמת מגניב אותי. בראש ובראשונה בגלל שהוא שלי!
ועכשיו למהות הפוסט הזה-
עד עכשיו סיפרתי לכם על המהות של פרויקט הדסקטופ אבל מה קורה אם בפרויקט מתחילים להיווצר סדקים? מה קורה אם יש דילמות, שת'אמת... לא היו צפויות כשכל זה התחיל? קיום דילמות הופך את כל העיסוק ב"פרויקט" הזה להרבה יותר מדיי מהותי ומוגזם ממה שהוא אמור להיות. האם זה נחוץ? האם זה בכלל הגיוני? עד כמה שהייתי רוצה להשאיר את זה כנטו עיסוק בעיצוב דסקטופ הרי ברור שעצם הכנסת "דילמות" לעיצוב מצריך לשייך את כל העסק להרבה יותר מעיסוק בסתם דסקטופ (ואילו רק כדי לא להפוך את זה למגוחך לקוראים). אז בואו נשייך: דילמות מכניסות פה אלמנט פסיכולוגי חברתי. למעשה הדסקטופ והבעיות שלו הם רק ייצוג ויזואלי של מחשבות. אם דברים עדיין לא ברורים הם עתידים להתבהר בהמשך אבל לעת עתה הם חייבים להיות ברורים לי.
עוד בחיתולי הפרויקט החלטתי כמה החלטות בסיס שהתחילו, למען האמת, סתם לשם הקוריוז ומעולם עוד לא הועלו בכתב. למשל..., תמונה של אדם מסוים תתווסף לדסקטופ רק לאחר זמן מספק של חברות משמעותית (הגדרה מאוד מעורפלת)... או... אם הועלתה תמונה של אדם מסוים לדסקטופ יש לשער שהיתה זו החלטה שקולה שלא פסחה על שיקולי קומפוזיציה. על כן, תמונות שמתווספות לדסקטופ לא יורדות (הגדרה מאוד חד משמעית).
עכשיו מה קורה אם במהלך השנים מתנהל ריב עם אחת מהדמויות המופיעות על הדסקטופ; ריב שמסתיים בניתוק יחסים וכעסים נכבדים. מה עכשיו? הדמות הזאת תורד מהדסקטופ לאלתר או שתישאר שם? מצד אחד, האנשים הפשוטים יגידו "מה את צריכה לראות כל יום מול העיניים שלך אנשים שמכעיסים אותך? ברור שלהוריד... בלי אפילו לחשוב פעמיים." מצד שני, אני אוכל לטעון שלהוריד פירושו להרוס סוג של פואנטה שהיתה ברעיון הפרויקט. הדמות נכנסה לדסקטופ כי בכל זאת היתה לה השפעה על החיים שלי ובהעדרה "ציר הזמן" שעתיד להיווצר יהיה מסולף ורווי בפערי עלילה. שוב, נראה לי שצריך לזכור שבאופן מוגזם מדובר פה ביותר מעיסוק בדסקטופ. מבחינה פסיכולוגית השארת הדמות פירושה הנצחה של עוול ואולי עשויה להתפס אפילו כסירוב להתנתק. הורדת הדמות פירושה סיום של ההשפעה שהיתה לדמות עליי ולמעשה ניתוק.
עד עכשיו לא ממש היה לי צורך להתעסק בדילמה הזאת ות'אמת שאף פעם לא חשבתי שאני אעלה אותה פשוט כי אני לא בנאדם שאוהב להחזיק בריבים או להוביל לניתוק יחסים אבל הנה זה עומד על הפרק וכן, אני אוהבת להקצין את הדילמה הזאת ולקשר אותה לדסקטופ. זה הופך את זה למעניין.
על כל פנים, אני מעלה את ה"דילמה" אחרי שכבר הגעתי להחלטה הסופית אבל בדרך עברתי גם דרך כל שאר האופציות. אופציה אחת- להשאיר ללא שינוי. אופציה שניה- להשאיר אבל להוסיף אובייקט שמסתיר את הדמות באופן חלקי או מלא. אופציה שלישית- להוריד אבל להשאיר איזכור סמלי. אופציה רביעית- להוריד לאלתר.
אפילוג:
בזמנו, כשטסתי עם המשלחת לפולין כדי לבקר במחנות העבודה וההשמדה מתקופת השואה החלטתי ביני לבין עצמי שאני לא הולכת לצלם תמונות קשות... וכשאני אומרת קשות אני מתכוונת למצבות, נעליים, שיער, כתמי ציאניד על הקירות, טקסים ואנשים בוכים. גם ככה זה קשה, איך אני יכולה להתיימר לעשות תיעוד לדברים קשים וכואבים? בשבילי תמונות מהמשלחת יהיו תמונות של נופים, חוויות משותפות, הווי ותמונת מצב כללי... כל השאר צריך להיכנס לזיכרון כמו שהוא נתפס באותו רגע. אם לאחר מספר שנים אזכר במשלחת ואראה את החוויות הקשות באור נעים משהיה במציאות then so be it.
בסופו של דבר גם הפעם הדרך הנכונה ביותר תהיה אם אאמץ את הגישה הזאת,
אבל לשם העניין לא אתנגד לפידבק אם מישהו יתיימר לכך...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
NineLives