?Life. How the hell to get through all 9 of them

פשיווו... אני עדיין באקסטזה מההברקה האומנותית לכותרת הנוכחית. קופירייטרית למופת שכמוני!

צריכה להתחיל לשווק את הרעיונות שלי תמורת כסף... יאפ יאפ.

אז התכנסנו כאן הערב...

התכנסנו כדי לספר לכם על "מעללי ענת בממלכת הפרו":

לפני שבועיים פחות או יותר החלטתי לנסות את האופציה שבלשון ישרא נקראת "פרו זמני לשבועיים".

הטריגר, כמובן, היה איזו תגובה שממש לא תאמה את הלך רוחי ונורא התחשק לי למחוק. מה גם שהתזמון היה מושלם ושביתת הסטודנטים, בהיותה זמן שעמום פנוי לחלוטין, איפשרה לי להתנחל מול המחשב למשך שעות ארוכות. 

"אז יאללה פרו!" לחצתי על הכפתור והתחלתי לנבור באפשרויות החדשות שנפתחו בפני.

טיוטות, מסר אישי למנויים, אפשרויות עיצוב חדשות, מחיקת תגובות, סטטיסטיקות, מקורות כניסה אחרונים לבלוג, לינגים שמקשרים לבלוג שלי ו... לא הרבה יותר מזה.

בהשוואה מול גירסאת הפרו הרגילה התגלה כי לא ניתנו כל האופציות, אלא רק הנבחרות מביניהן. אלו שכיוויכול אמורות למשוך את קהל היעד לשלם כסף.

מיהרתי למחוק את התגובה הסוררת ולחייך חיוך רחב של הנאה צרופה.

___

תאמת שבסופם של השבועיים התאכזבתי לגלות שהפרו שישרא מספקים כניסיון ממש לא עמד בציפיות. את מירב הזמן ביליתי בבהייה חסרת תועלת בסטטיסטיקות, וגם זה היה מגוחך בתור אטרקציה.

קצת נתונים משעשעים לפרוטוקול:

22 בלוגים התהדרו בלינק לבלוג שלי. חלקם המזערי לא פעיל ואחד גם חבל שכך.

ביום רגיל הסטטיסטיקות עמדו על בין 25 ל- 65 כניסות ליום,

אך מכיוון שנפל בחלקי להיות בעלת "פרו" בזמן בו הרווק(ים) פרסם את הפוסט בו הופיע קישור לבלוג שלי האטרקציה היתה אפילו גדולה יותר. באותו יום נרשמו 270 כניסות. ביום שלמחרת 180. מקורות הכניסה העיקריים היו, כמובן, משם.

עד לרגע סגירת הפרו הזמני נותר מפלס הכניסות על ממוצע של 80 ליום.

ממש לא מעניין אותי מה יהיה בהמשך.

גיליתי שאנשים מוצאים אותי בגוגל.

בעיקר מוצאים אותי בחיפושים של חיפושי עבודה. נתון מזעזע, אך הגיוני בהתחשב בעובדה שבעבר הבלוג נרשמו פוסטים מסוג שכזה.

"מבחני אמינות", "ראיון עבודה" ושמות עסקים שהוזכרו פה בפוסטים. היו גם לא פעם ולא פעמיים שהגיעו לבלוג שלי לאחר שחיפשו "איך לקשור עניבה".

נתון מזעזע אפילו יותר היה שדווקא דרך חיפוש המילה "טכניון" לא הגיעו אלי הרבה פעמים. בהחלט מזעזע בהתחשב בעובדה שאני מזכירה את שם המוסד המהולל לפחות חמש פעמים בפוסט.

מילות חיפוש נוספות שהניבו כניסות: "איך להתחיל עם בחורות" ו- "חיטוט באף".

במהלך השבועיים האלו נמחקה תגובה אחת בלבד. זה היה כיף ריגעי בלבד. להבא אני פשוט מעדיפה לנבל קצת את הפה.

___

אוקיייי... Next.

אל תבנו על זה שאני אעשה עכשיו פרו (מה גם שהבנתי שכל העסק הזה הוקפא לתקופה הקרובה).

הדבר היחיד שהיה יכול כרגע למשוך אותי לשלם כסף על הדבר הארור הוא האופציה שבעיצוב ייחודי ומכיוון שאני מרגישה שגם ככה התעלתי על עצמי מבחינת הפינות היצירתיות שמופיעות פה בצדדים אני לא מרגישה שזה נחוץ כרגע.

אולי כשישעמם לי. פרו זה גזלן זמן אולטימטיבי. 

___

ראוי לציין שיש לי לא מעט דברים לכתוב עליהם, אבל מכיוון שכל דבר בעיתו נשאיר את הפוסט הנוכחי קצרצר וממצה וכאתנחתא נשלח אתכם לרשימות צד ימין שם מתהדרת לה פינת קומיקס "חודשית" חדשה. והפעם: "ענת רוכשת חברים והופכת למבוקשת".

Enjoy.

(אגב, הכל צוייר בצייר, או בשמו האחר "אוייב הפיקסלים המושבע". התוצאות מספקות).

"אוי ואי ווי..." הזעקה האשכנזית שלי נשמעה לאורכם ולרוחבם של מורדות הכרמל.

כל הספורט הזה שאני עושה בזמן האחרון החל להתגלות כאויב רציני שמאיים לעשות שמות בגוף שלי.

אז עם השלת הגרמים העודפים אני מסתדרת נפלא. אני והריבועים בבטן החלטנו לפתוח במשא ומתן למטרת איחוד וקירוב לבבות ובכלל, האנרגיות חיוביות והאדרנלין שוצף... אבל מעולם! ... מעולם לא הזכרנו ולא התכוונו להיכנס לויכוח על קיומו של החומר הנשי שלי!

לראיה הבאתי את התמונה המפלילה הבאה:

מימינכם ומשמאלכם תוכלו למצוא חלל ריק! כן, כן... אותו חלל שבעבר היה גדוש החל להתאייד לו לעבר הלא נודע ולהשאיר אותי פעורת פה.

אתם כמובן לא יודעים, אתם כמובן גם לא מכירים את זווית הראיה הזאת, זאת זווית הראיה שלי ומי כמוני שמה לב להבדלים המהותיים.

השינוי הפעם הוא משמעותי ולא זכור לי שאי פעם אישרתי או הסכמתי לכזה שינוי פאזה רציני... והשאלה הנשאלת היא מה עכשיו אני אוהב לשנוא? את האף שלי?!

מלבד זה, אתם יודעים כמה יקרה מלתחת החזיות בימיינו? בקצב הזה לא רק שאני אשאר נטולת חזון אלא גם נטולת אגורות בכיסים! הכל מתאייד ונעלם לו סתם ככה פתאום...

רק כדי לסבר את האוזן, חזיה הגיונית, איכותית ושלא נראת כמו איזה ג'אנק מהשוק עולה בימיינו לא פחות מ- 300 שקל (במידות המכובדות). תכפילו את זה בכמות הסבירה שצריכה בחורה מומצעת בארון כדי להרגיש טוב ותקבלו עלויות שסטודנטית עניה שכמוני בכלל לא חשבה לקחת בחשבון.

אולי צריך לעשות מגבית לטובת החזון.

לטובת החזון.

___

הנושא הטוב הבא: "משבצת הפירסום של ענת"-

לפני כמה ימים פנתה אלי פליפי דה פליפ והראתה לי את שוברי הלבבות הקטנים האלו:

הפיצקלעח הקטנים הם שובבים גדולים גדולים, כך היא טוענת. פיפי everywhere ומיאו מיאו כל הלילה.

חברה טובה שכמוני, הבטחתי לה שיבוץ במשבצת הפרסום שלי וזה במיוחד כי אני יודעת עד כמה המתלטפים הקטנים מצליחים להמיס לבב אנוש.

אז אחרי שהתרעננתם מאי אילו הגיגים חזוניים והצלחתי לרכוש את תשומת ליבכם... תראו את התמונה של החמודי-

תראו את המבט המזוגג והתמים

הפלא ופלא, הוא (ואחיו) למסירה!

___

העניין הרציני של הפוסט יעסוק בכמה עצוב העולם.

בחיי, הוא עצוב כל כך. הצרה היא שאני לא רואה את זה. כרגע הדבר שהכי מטריד אותי היא העובדה שעדיין לא חזרנו ללמוד ושעדיין השביתה איתנה מתמיד.

וגם זה, למען האמת, לא ממש מטריד בשעות הנאה טהורה בבריכה, בפאב, עם חברים, ליד האוכל הטוב ועם השלווה הבלתי מתפשרת שאפשר למצוא פה בטכניון.

כיום במבט על החיים בטכניון אפשר לטעות ולחשוב שהגעתם בטעות לחופשת הבראה. כולם מסתובבים להם בכפכפים וגופיות. מגבת ספא על הכתף ואפילו סל פיקניק צמוד שמבשר כי ללא ספק היום זה עוד יום כיף.

"אם היה אפשר לשנות רק דבר אחד", אמרתי לאמא המנג'סת שלי בשיחת הוידאו הקבועה מסקוטלנד "הייתי מוסיפה רק עוד קצת זמן..."

עוד קצת זמן כדי להנות. עוד קצת זמן בשביל לישון. עוד קצת זמן בשביל להכניס גם לימודים לסדר היום העמוס.

זמן זאת פריווילגיה שלא קיימת בטכניון ומתאיידת יותר מהר מאותן אגורות שעדיין בכיסים שלי.

השעה היתה עשר בלילה (שעון סקוטלנד) כשהאמא המדופלמת שלי חשה צורך עז להראות לי כיצד היא מרוויחה עוד זמן-

"תיראי, ענת. זה נורא פשוט... תיראי איזה יום יפה בחוץ", היא הפנתה את מצלמת האינטרנט אל מחוץ למרפסת עליה ישבה. מראה לי נוף סקוטי ירוק ושטוף שמש.

"אני חושבת שאני אנצל את הזמן להשתזף קצת", היא הוסיפה... ידעה היטב שאני אעשה סיפור מכל העניין. בכוח היא רוצה לגרום לי לשקול את אופציית המעבר אליה לסקוטלנד.

אז מה הסיפור אתם שואלים? 

עשר בלילה... ושם יום שטוף שמש!!! ותגידו שזה לא אחלה דרך להרגיש כאילו לפניכם עוד ימבה זמן...?!

אין ספק שזה בדיוק מה שאני צריכה כדי להספיק לעשות הרבה יותר דברים...

לפעמים אשליה זו המציאות הטובה ביותר שניתן להשיג!

"ארצות נורווגיות ארורות!", עכשיו כבר התחלתי לראות את זה. העולם באמת לא פייר

___.

ונקנח בעוד קטע טוב שיזכיר לכם נוסטלגיה נשכחת. כדי שלא תגידו שאני לא מחנכת לעתיד טוב יותר, הנה הוא לפניכם-

__________________________________________________________________________

הקטע הראשון בהחלט טומן בחובו אופציה לתגובות חצופות.

אם זה לא היה נושא שכל כך משעשע אותי הוא לא היה פה.

תגובות לא הולמות יענו במחיקה כי נחשו מה?! - יש לי פרו.

תגובות עוד יותר לא הולמות יענו בפתיחת הג'ורה שלי לכיוונכם מה שיהווה פריקת אגרסיות נפלאה.

Try me.

__________________________________________________________________________ 

ואגב פרו, אני בהחלט צופה פוסט מסכם ברגע בו יסתיימו שבועיים ניסיון הפרו הזה. יש לא מעט לכתוב.

דיי, דיי. ת'אמת שנמאס לי.

נמאס לי לחזור בכל פעם בחזרה מהטכניון. להגיע לתל אביב מיוזעת כולי עם הררי תיקים וגב תפוס. לעמוד מול הדלת הנעולה של הבית עם צרור מפתחות... ולהאבק!!!

במשך חמש עד עשר דקות לעמוד חסרת אונים מול הדלת של הבית. כבר כמעט מיואשת, לא מבינה למה הדלת לא נפתחת.

הו אז אני מגלה שכל אותו הזמן ניסיתי לפתוח את הדלת עם המפתח לחדר במעונות!

דיי. אפסו הסיכויים לצחוק מהעניין הזה.

תאמת שהמצב לא עד כדי כך גרוע אבל האינסטינקט הזה של לשלוף באופן טבעי לגמרי את המפתח לחדר במעונות על פני כל מפתח אחר טבוע בי כל כך עמוק; זה לא מפסיק להפתיע אותי בכל פעם מחדש.

אני תוהה אם יש פה איזו פסיכולוגיה בגרוש שחבויה מאחורי כל העניין?!

__

ומעניין לעניין, אני יושבת לי פה עכשיו בפוזיציה האהובה עלי - אמצע החדר, פרקדן על הפוף הביתי.

חושבת על ההתפנקות האלוהית שעשיתי לעצמי אתמול בעזריאלי כשהחלטתי לקפוץ לסופר פארם ולקנות את הדבר שהוא שיא הנוסטלגיה בשבילי.

מה שיכול בכל זמן נתון להעלות חיוך ילדותי על פני הקורנות ומה שבין רגע גורם לי לשכוח את כל עוולות העולם האנושי.

קניתי 4 צנצנות גרבר קטנות ועסיסיות. הו, כן כן... אני מתענגת עליהן אפילו בעודכם קוראים שורות אלו.

אין ספק שביקור במחלקת התינוקות זה ההיי-לייט של כל ביקור קסום בסופר פארם וכך היה זה במשך כל הדורות. לראות שם את טעם הילדות מנצנץ אלי בכזאת חינניות, מזכיר לי נשכחות כמה מתוקה היתה התקופה וכמה חסרת דאגות.

פתאום נזכרתי עד כמה אני מעדיפה את הצנצנת המתוקה על פני כל מעדן ביו אחר שנמצא על המדפים. פשוט כי לטעם הנוסטלגיה אין תחלופה.

ענת - חוזרת לילדות.

__

ענת מנסה להחדיר לתודעה את הרוח הקייצית-

במיוחד כי אני בתל אביב ובמיוחד כי כבר כל כך בא לי את הקיץ הנוראי של ישראל

והכי הכי בגלל שבא לי לפתות אתכם-

הנה מקבץ פרסומות:

ופרק ההמשך:

גברים... צ צ צ ...

גבול הטעם הטוב והאמת הגלויה-

בזמן האחרון יש לי חשק עז לפתוח בלוג חדש. כן, כן, אתם שומעים נכון - בלוג חדש!

אחד כזה אנונימי ונטול עכבות. בלי שיכירו אותי, בלי לנסות ליצור חברויות חדשות דרכו ובלי לעשות חשבון לאף אחד.

זה דיי אבסורד שיש לי בלוג ואף על פי שהתחייבתי לעצמי לכתוב בו על הכל ... זה פשוט לא קורה.

לבלוג הזה הבאתי איתי את הנדוניה של החברים הקרובים שיודעים עליו, דרכו הכרתי חברים חדשים שמגיבים בו בקביעות (וכיום יודעים עלי לא פחות משאר החברים) ואם בעבר חשבתי שזה ממש לא מכשול לכתיבה כיום אני יותר ויותר חושבת שזה מכשול עיקרי.

אני עדיין לא עושה הרבה חשבון לאנשים אבל אני מוצאת את עצמי יותר ויותר כבולה לנורמות של "מה יגידו" ו"איך זה יתפרש בצד השני" וזה לא מוצא חן בעיני בכלל!

כשרק פתחתי את הבלוג יצאתי בהצהרה ש"בבלוג הזה אני לא אכתוב על זוגיות ומערכות יחסים. העולם פשוט עוד לא מוכן לחשיפה הזאת". זה התאים לי באותה תקופה וממש לא הפריע לי שבבלוג שלי יהיה חסר פלח שלם מהחיים.

ככל שהתקדם הזמן גרמו לי, הכתיבה והאנשים, להיפתח... אולי כן לרצות לכתוב... אבל לרצות לכתוב בצורה משוחררת ונטולת מחשבות מיותרות.

אני כן רוצה לכתוב על חברים, חברות, משפחה, מריבות והתפיסויות. סה"כ על השטויות האלו מבוססים מרבית החיים שלנו.

בזמנו חשבנו, אני ושלישיית המוסקטריות התל אביביות שלי, לפתוח בלוג משותף. בלוג שבו כל אחת תוכל להעלות קטע שמעניין אותה (אם זה קשור לאומנות, יחסים, חברה, עניינים ברומו של עולם או דילמות) ואנחנו כמגיבות עיקריות נוכל להוסיף לקטע את הדעות שלנו בעניין וממש לערוך דיון חי ופעיל בבלוג.

בלוג שכזה היה אמור להיות מרחב מגבש שייצור בסיס משותף לדו שיח ביניינו גם בתקופה ההפכפכה הזאת בה כל אחת מאיתנו משתלבת בחברה בצורה כל כך שונה ומוצאת את מקומה בעולם.

בשבילי היה אמור להיות אותו בלוג מקום לכתיבה ללא עכבות וללא מחשבות מיותרות. לדבר קצת על מערכות יחסים, בחורים, חברויות ובעיקר על פוסט-מודרניזם בעידן החדש... חשבתי שאין דבר יותר נפלא מלכתוב על דברים כאלו בקרבת האנשים עליהם אני הכי סומכת ולשמוע את התגובות הענייניות שלהם תוך כדי שהם משתפים אותי בסיפורים דומים משלהם.

 

אני לא ממהרת להשכיב את רעיון הבלוג הזה. הוא עדיין נשמע קסום וריאלי לחלוטין רק שכיום עדיין לא עבר את מבחן המציאות וההטמעה.

 

בינתיים אני רק חושבת על האם בכלל אני צריכה בלוג על גבי האינטרנט כדי לדבר על מה שאני לא מצליחה לעשות כמו שצריך פה? האם אני בכלל צריכה "בלוג שערוריות וריכולים" קטן משלי או שזה לגמרי מיותר לבחורה שכמוני? ולמה בכלל זה כל כך מטריד אותי?

השאלה העיקרית היא האם אי פעם אני אוכל באמת לכתוב בבלוג הזה בצורה שבה הייתי רוצה בלי לחשוש שמא יגיעו לפה כל מיני סוטים ובלי לחשוש מה יחשוב זה ואיך יגיב ההוא...?!

מה שבטוח, הבלוג הנוכחי לא עמד ולא יעמוד בפני דילמות קיום. הוא הרפיה מצויינת בשבילי ומספק לי לא מעט דברים אותם אני צריכה ואוהבת...

פשוט חסר בו פלח.

כדי לפתוח את סוף השבוע בצורה משעשעת והזויה, כמייטב המסורת התל אביבית, קבעתי ללכת היום עם הזאולוג המסוקס לפאב תל אביבי שידוע בהוללותו.

הזאולוג, תנו לי לספר, הוא בחור היסטרי וכייפי בטירוף. הוא בחור שבגללו כמעט והעיפו אותנו מטרמפ בפעם האחרונה בו רצינו להסתכן. הוא בחור שבזכותו הפכה נסיעה לילית באוטובוס עירוני לחווית שירה בציבור רועמת. הוא בחור שהאנרגיות שלו חוצות גבולות באופן שמותיר את כל האנשים פעורי פה.

אין ספק שבילוי תל אביבי איתו צפוי להיות אחד הערבים ההזויים שירשמו לטובת העיר הזאת.

ללא ספק, ענת יוצאת להתהולל.