?Life. How the hell to get through all 9 of them

היום הרכבתי מערכת לסמסטר הבא ומשום שהרגלי בקודש הוא להעלות אותה לפה ולהתבכיין קצת אתם תאלצו להנהן ולהראות כאילו אתם נהנים. בבקשה:

אז במערכת הזאת יש כמה עניינים:

1. שואה גרעינית.

2. ראשון, שני, רביעי סיוט. בתמורה קיבלתי יום שלישי שהוא אס מנצח.

3. פרפורים וסבל רב.

4. נאלצתי לוותר על קורס "שפת C" או קורס ספורט חביב אחר לטובת קורס אלגברה, שזכור לרעה מהסמסטר הראשון כקורס אותו לא הצלחתי לעבור. הקטע הוא שלא יהיה לי זמן ללכת להרצאות באלגברה (ההרצאות נופלות על שיעורים אחרים) ואני אאלץ באופן יישומי ללמוד שוב את החומר בעצמי, עם הוידאו של הקורס. לא עניין כייפי במיוחד, אבל אני חייבת לסיים עם העינוי הזה.

5. חוץ מזה יש כמה קורסים מאוד מסקרנים כשהמובילים שביניהם, לטעמי, הם המעבדה, מסלולים מטבוליים וביולוגיה מולקולרית. בדיוק בשביל דברים כאלו אני פה.

6. יום שלישי יוכרז כיום הבריכה. משמע- 9 בבוקר לקום, לארוז את מטלטלי ולעבור לרביצה ממושכת בדשא של הבריכה לטובת למידה אינטנסיבית ושעשועי שחיה.

7. יש עדיין הרבה יותר מדיי דברים נזילים במערכת הזאת. בין היתר אני כמובן צריכה עוד לעבור את המבחנים של הסמסטר הנוכחי ככה שבעצם...

בעצם כל הפוסט הזה מקדים את זמנו והוא סתם מחשבות תוהות וחסרות בסיס מטהפיזי.

___

נושא שעומד על סדר היום - Memo to myself:

התבשר לי היום שאני לא אוכל לקחת קורסים מהפקולטה לרפואה במהלך התואר, אפילו לא כקורסי בחירה. אני צופה התעקשות גורפת מצידי בנושא.

אור קטן של תקווה כבה לו פתאום.

ולפני שנתחיל, הנה משהו שהפצירו בי לשים כדי לשעשע אתכם:

זה בהחלט תואם להלך הדברים בסוף השבוע המרגיע שעובר על כוחותינו.

קו הפרדה כדי לסמן מעבר לנושאים רציניים יותר. נמשיך מיד לאחריו-

אני לא מפסיקה להיות מופתעת מהשינויים העצומים והתובנות שאני רוכשת מהרגע שדרכה כף רגלי בשערי הטכניון.

עכשיו נגיד בא לי חיבוק. אחד חזק וטוב.

סימן שהתבגרתי.

___

עוד עובדה שהיא עניין של מה בכך מבחינתי היא העובדה שלא ביקרתי בתל אביב בסופ"ש כבר מממ... יותר מדיי זמן.

אני זוכרת שבתחילת שנת הלימודים אמירות כמו "אני כבר שבועיים ברצף בטכניון" היו עניין מהפכני למדיי ועכשיו? עכשיו כבר חודש, חודשיים, שלושה ולא מפריע לי גם לא לחזור לתל אביב במהלך חצי שנה נוספת.

והעניין מאוד פשוט; המעבר לטכניון היה כל כך שחרור מנטאלי בשבילי. גרם לי להתבגר ברמות שלא יתוארו.

בכלל, בבית בתל אביב פשוט אין לי את העצמאות והפרטיות הנחוצה. בימים אלו סבתא גרה שם..., והמטפלת של סבתא גרה שם... והתרפות מצויות בשפע. מבחינתי אלו כמובן לא התנאים האידיאליים לגור בהם וגם... טוב... פשוט... התרגלתי. התרגלתי לעצמאות שיש לי בדירה בטכניון. פור גאד סייק התחלתי לבשל, ולבשל טוב. מה יכול להיות רע בזה?

סימן שהתבגרתי. ללא ספק, סימן שהתבגרתי, אבל זה אפילו מעבר לזה... מעבר לזה כי אני מרוצה... ככה שלחזור לתל אביב זה סוג של "הרעה בתנאים".

לא בא לי.

היחידות שעשויות להתלונן הן כמובן החברות התל אביביות הקרובות. הן כמובן לא מרוצות ועוד רגע וכבר ינדו אותי מהברנז'ה התל אביבית שלהן. זה באמת החלק הכי בעייתי מבחינתי בכל הסיפור. את הלונדונית שחזרה לחופשת מולדת לחודשי הקיץ ראיתי אולי פעמיים וגם זה היה בדוחק. הבטחתי לה שנשכור ונראה ביחד את הסרט "Story Of The Eye" שמבוסס על ספרו של ג'ורג' בטאי. אבל בינתיים איפה אני ואיפה תל אביב? איפה אני ואיפה הלונדונית?

הסימן שהתבגרנו מופיע כשרואים את מהלך האירועים במהלך סוף השבוע. אחת עובדת פה, אחת עובדת שם, משמרות ערב, משמרות בוקר. אחת נוסעת לירושליים ואחת נמצאת בצפון. לכל אחת העיסוקים שלה. כל אחת תופסת את מסלול ההמראה הפרטי שלה. ואם תשאלו אותי...?! אומנם זה קשה להתנתק משגרה שהתרגלנו אליה אבל אין יותר יפה מלראות איך דברים בחיים תופסים צורה וכיוון.

__

אז לפני שבוע, יום שבת בערב, כרגיל מתחילות לחזור השותפות לדירה לאחר סוף שבוע בבית. הקיבוצ'ניקית חוזרת עם שפע של עוגיות מעשה ידה והשותפה הקטנה חוזרת עם החבר שלה שכבר עשה לו להרגל להביא בירות ולבשל ארוחות שחיטות שיפטמו אותנו עד השעות הקטנות של הלילה.

אותי מפנקים טוב.

יושבת לי במטבח עם כל התענוגות האלו שמסביבי ונהנת לאללה.

רק מה שכן... סימן שהתבגרנו. באותו יום שבת ספציפי החלו שלושת הנוכחים הקבועים (הקיבוצניקית, הקטנה והחבר) לנהל לי שיחות על חינוך ילדים.

"אז מה היית עושה אם הילד שלך היה...?" או... "איך היית מגיבה אם הילדה שלך היתה רוצה...?"

והדיון קולח וסוער והקיבוצניקית מתרעמת והחבר מתלבט.... ואני רק חושבת... "וואו, שניה... מה ילדים?"

אל תגרמו לי להתבגר כל כך מהר. ממתי שיחות החולין שלנו הפכו להיות שיחות שעיקרן גידול ילדים? שיחות כאלו לא אמורות להופיע רק בעוד איזה 10, 20 שנה?

ענת מתמרמרת.

טוב, אם לא ילדים אז לפחות אספר להם בתמורה על חזון החתונה הייחודי שלי.

עוד סוג של התבגרות. עצם העובדה שהנושא הזה בכלל חולף לי במחשבות... אבל הם התעניינו לשמוע ואולי גם אתם. על כן אספר לכם על החזון בראשי פרקים כדי שלא תרגישו מקופחים-

- חתונה זה טקס, לרוב מיותר מבחינתי. נוסיף לזה את עובדת קיום העלויות האקסטרוגנדיות ותקבלו אסון קטסטרופלי לכיס.

- ובכלל, מה הקטע של כל הבחורות שרוצות "להרגיש כמו נסיכה ללילה אחד". התוכלו להפוך את העניין ליותר מגוחך? תודה אבל אני לא רוצה שבעוד איזה 15 שנה הילד הקטן יבוא אלי עם איזו תמונה מערב החתונה ויגיד "אמא, מי זאת?"

- חתונה בימיינו זו הפקה. ממש שואו ביז... ולי? לי לא בא את כל הצביעות הנלוות, ולא בא לי את כל ההתחנחנויות. בא לי קטן ואינטימי. בא לי קצר וקולע. במקום לקחת משכנתא לשם קיום הערב המגוחך תקחו משכנתא ותעשו לעצמכם ירח דבש של כיף ותענוגות בלתי מתפשרים.

אז אני רוצה איזה בית גדול או חצר פרחונית שתכיל מספר מצומצם של בני משפחה וחברים קרובים; ה"דיי.ג'יי" יהיה מערכת הסטריאו; מימין יהיו איזה כמה נשנושים על שולחן מתקפל, משמאל אוכל רציני קצת יותר. אולי אפילו כל אחד מהאורחים יביא משהו. זה יהיה הרבה יותר חוויתי ולבבי והאורחים לא יאלצו בעל כורחם להביא צ'ק על סך 300 שקל כל אחד כדי לכסות את עלויות האירוע המגוחך.

לי תהיה איזו שמלה. לא נראה לי שהיא אפילו תהיה לבנה. היא תהיה קלילה וביתית כדי שתוכל להתנפנף לצלילי מוזיקת הג'אז והבלוז שתתנגן ברקע.

נקנח באיזה כמה ברכות ויאללה לירח הדבש.

בחיי שזה מה שבא לי ולא צריך יותר מזה... אבל בינתיים אנחנו נאחסן את החזון הזה בבויידם של הבלוג ונחייה את חיינו כפיטר פנים נטולי דאגות.

הגזרה הרומנטית-

היום קיבלתי טלפון מהבחור עליו דובר לפני שני פוסטים. הרבה דיבורים של הבנה ושל הכרת תודה. היתה שיחה מאוד אמוציונלית ופילוסופית. בדיוק כמו שאני אוהבת.

כמדומני לא תהיה לנו בעיה להמשיך ולהיות חברים טובים.

ואני מבחינתי חושבת שהבחור הזה הוא אחד הנפלאים מבחינת הגישה האופטימית ומלאת האנרגיה שלו לחיים. מרוצה שיצא לי לפגוש טיפוס שכזה ולהיות כל כך קרובה אליו.

פינת הקינוחים- פינת ניפוח האגו:

הפעם אני חייבת להלל בלוגר מוכשר ביותר שטרח ועשה הומאז' נפלא על פי התמונה שלי שפרסמתי פה למעלה. לא רק להלל אותו על ההשקעה אלא גם על התוצאות היפייפיות...

Triptych Nine-Lives

רק מה שכן, אני לא מבינה איך זה שאחרי שאני טורחת ועומלת כדי להבהיר כמה שטנית ופאם פטאלית אני עדיין אני מקבלת פידבק של מלאך.

תודה רבה על המחמאה, אני אתאמץ פחות בפעם הבאה ;-)

רק בשביל הפרוטוקול ראוי לציין דבר אחד:

אני בערך, איכשהו, ככה יוצא ש... טסה לסקוטלנד בעוד שבועיים.

___

זוכרים את אמא. אמא, אמא שלי. אותה אמא שלי... הרי היא עובדת בסקוטלנד (כבר שנה עכשיו כשאני חושבת על זה). ככה יוצא שהיא נורא רוצה שאני אבוא לבקר אותה. Well, אם כך מי אני שאסרב. "חופשה סטודנטיאלית" קצרה מגיעה לה בתחילת אוגוסט ואני מוכנה ומזומנה לארוז את מטלטלי ולטוס להתרווחות קלה בין הגינס למפלצת מלוך נס.

אמא כבר הודיעה שבכוונתה לכייף כהוגן ו"להראות לי חופשה אמיתית מה היא" כך שכאשר שאלה כמו "אז רגע, את תממני לי צניחה חופשית?" התקבלה בחיוב לא נותר לי אלא להיות המאושרת באדם.

דווקא תקופה טובה לטייל בסקוטלנד. יש עכשיו את הפסטיבלים המסורתיים בצפון וכמובן שלא חסרים טראקים שעשויים להיות חוויה משעשעת. אולי גם איזו מעבורת לביקור חברים בגרמניה. לא יהיה משעמם, זה בטוח (וכמובן שתמונות נוף משעשעות לרוב).

איזה ניחוח משכר עומד באוויר. קוראים לזה התרגשות.

ובפינת האתנחתא לסופ"ש, שהיא גם במקרה "פינת הפרסומת" הקבועה והאהובה עלי מכל, הנה קטע שגרם לי להתרפק לא מעט על כנפי הנוסטלגיה. מה שנקרא שעשועים לאינפנטיליים No. 2:

רן וסטינפי בפרסומות מובחרות-

(יש לציין שזאת נוסטלגיה רצינית עבורי, כבר כמה? איזה 6 שנים, אולי 7 שנים

שלא בהיתי באופן חסר תכלית במרקע טלויזיה וזפזופ עקשני בשלט. עזבו אתכם

טלויזיה, מי צריך טלויזיה כשיש אינטרנט).