הנה... הנה, הנה מגיע הזמן שבו אני מודה כי בכל דבר טוב ניתן למצוא פגמים. It's only natural.
וכשאני מדברת על מציאת פגמים אני מתכוונת לדבר שעד כה היה ללא דופי ו... אני מדברת, כמובן, על לא אחרת מאשר הדירה המופלאה והחדר הספקטקולרי שבחזקתי פה בקמפוס! אלא מה?!
אז... זוכרים איך התרברבתי על המעבר לחדר האקסטראוגנדי ביותר בקמפוס? אין ספק שהמעבר הזה היה אחד הדברים הטובים שקרו לי בטכניון. כיום כשאני יושבת לי עם תצפית נהדרת לים ובריזה אינסופית שמציפה את החדר אני בהחלט מעריכה את הפריווילגיה שניתנה לי במגורים בחדר הזה. שיפור איכות החיים מאז עוולות החדרים הקודמים במעונות היה ללא דופי... זאת אומרת... עד עכשיו...
אני לא יודעת מה השתנה (אולי פשוט התחלתי לשים לזה יותר לב מסיבה כלשהי) אבל השותפה שאיתה יש לי מרפסת משותפת (ובהתאם גם קיר משותף) נהפכה להיות המטרד הגדול ביותר שהיה לי כבר הרבה זמן (עדיין לא נכנסת לנעליה של השותפה הבוכיה בלילות ששנאה לשמוע תקתוקי הקלדה על המקלדת). 
אתם מכירים את זה שמישהו שנמצא לידכם שם אוזניות, משמיע מוזיקה בווליום גבוה ושר ביחד עם השיר? אתם בטוח מכירים את זה. רוב האנשים... אין לי מושג איך זה קורה... מאבדים לחלוטין את המודעות שלהם ברגע שהם שמים אוזניות. אנשים, גם אם הם עשויים לשיר באופן סביר בלי אותן אוזניות, מזייפים על ימין ועל שמאל והכי גרוע... אנשים לרוב ישירו רק קטעים נבחרים מהשיר (פזמון, קטע אהוב או כל קטע אחר שהם פשוט יודעים את המילים שלו) והם ישירו אותו בכל פעם שהקטע המסוים יופיע בשיר. בשאר הזמן אפשר כמובן לזמזם זימזומים רנדומלים. התוצאה הסופית היא אדם חסר מודעות שמגבב בעילגות מילים חסרות פשר כל 0:22 שניות (כי רק אז מופיע הפזמון כמובן). מהצד, כמובן, כל העסק נראה מגוחך, אפילו מפריע, ולנוכחים מסביב ככל הנראה כלל לא יהיה ברור איך האדם שמולם עוד לא עלה על זה שהוא מביך את עצמו פלאים.
על כל פנים, בחיי שלא אכפת לי כשאנשים מביכים את עצמם. אני את המודעות שלי רכשתי ביושר ועל כן אני עצמי שמחה וטובת לבב. אבל... הבעיה מתחילה כשהדלת של המרפסת פתוחה (כי בכל דרך אחרת החום הוא בלתי נסבל) והשותפה, שידועה כבעלת קול צווחני וגבוה, פשוט לא מפסיקה לשרשר לעצמה. אלוהי כל הסבל... אם הגעתי למצב שאני מתמרמרת על דברים שכאלו בבלוג פירוש הדבר שהמצב באמת גרוע.
בהיותי בעלת תעוזה רבה החלטתי לנסות היום משהו חדש ולבצע ניסוי... מה יקרה אם אני אחבר את הרמקולים ואשים מוזיקה בדיוק בווליום המתאים (לא גבוה מדיי כדי שלא תתלונן שזה מפריע ולא נמוך מדיי כדי שבכל זאת תהיה מודעת לצלילים)? האם תפסיק השותפה לזייף? או שמא בכלל תפסיק לשיר? האם מכל העסק הזה אני אצליח בעורמה להנחיל בה קצת מורשת מוזיקה על פני הזבל הגלגל"צי ושירי המיינסטרים להם היא סוגדת?
כל זאת ועוד בפרק הבא?!
טוב את הניסוי כמובן שכבר ביצעתי וכל הנתונים מראים כי יש שיפור משמעותי ברמת הסבל שלי. האם היא מפסיקה לשיר? קצת קשה לדעת כשמייק הולדפילד מתנגן ברקע עם צלילים קסומים אבל אני עדיין טוענת שגלי הקול האלו הם דיי והותר בכדי לבלבל את האוייב, תרתי משמע.
על כל פנים, ההנחה הרווחת אומרת כי בקרוב לא יהיה מנוס והעלמה הסובלת (זו אני) תאלץ לשים פעמיה אל המפלצת מהצד השני של הקיר כדי לערוך קרב תרנגולות כראוי וכיאה במצבים שכאלו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
NineLives