פרוש חלומי כמרבד לרגלייך, צעדי אהובה על פרחיו פסיעותייך.

מרגישה את החוסר ביטחון המתפקע העומד בפניי שאני עולה שוב לכתוב,

הרבה זמן לא ביקרתי בנברי המחשבות שלי

אני מעדיפה להדחיק, אני עושה אחלה דאחקות

צולל חופשי ללא מצנח, לכל הכיוונים נפתח,
והתשוקה לכל כיוון אותי הורסת, כך שבינתיים אני נח, כך כמו שאני מונח
כשהתאוצה שמעלי שוב ושוב דורסת.
עני ורש ומרושרש, מביט בנשל הנחש.
לו רק יכולתי גם אני כך להגיח.
בהשילי בלי כל חשש, תרבות של עור אשר יבש, וכמו חדש למחוז חפצי אגיע.

אך אבא בשם אומרו
"תעזבהו יום יעזבך יומיים" -
העגלה נוסעת אין עצור
לא קפצת עליה היום ,חלפו חודשיים ,והנה נשארת מאחור.

וגם היתה לי בחורה ,קצת פראית קצת לא ברורה.
אך לא הגיע לה שאשתגע -
אז במכונית שכורה ,הרסתי לה את הצורה ,ועכשיו אני מתגעגע.

ולך תצא מזה עכשיו, איך תצא מזה עכשיו,
מוצץ גבעול מתחת איזה גשר
מי צריך אותך עכשיו?
מי בכלל זוכר אותך עכשיו?
לך תתחיל למצוא שוב את הקשר.

אז בסדר אז אני לא מבינה יותר את מה שהולך סביבי,

אז בסדר אני פחות מכירה את עצמי,

אז בסדר אני הכי מכירה את עצמי

אז בסדר אני מרגישה כאילו פסעו עליי בעקבי ההתבגרות והשאירו אותי רדופת חלומות

אולי זה לא מקום מתאים למחפשים של הקשת בענן

אני תמיד נשמעת כל כך מלודרמטית וטרגדית,

האמת שכאב לי הלב לראות את מריחות ההתבכיינות שהשארתי מאחוריי בכל הכתבים הללו,

היום אני פחות מבינה את כל פשר ההתבלבלות בין הדברים,

הפסקתי להאמין בהרבה דברים, אני רואה את הצלליות של האמונות שלי מתנוססות להם, אני מפחדת שהרצינות פסעה בצעדי תזמורת אל עבר מחשבותיי, לא! אני לא רצינית

התקפי מצבי רוח, דבר שלא קרה לי מעולם, מעולם לא עמדתי מול בן אדם והרגשתי שאיני יכולה לסבול יותר ופשוט היכולת בידי לקום וללכת, נהייתי חסרת סבלנות לסלבנות שאני כל כך מוקירה

לא מספיק משוחררת, נענית לכל רגע שבו יתאפשר לי לשפוך את הלב בצורה עצובה,

גם בא לי לבכות הרבה,

אני עוצרת את הדמעות בטענה כי הן אינן צריכות לצאת אלא במקומם הטבעי שבו ארגיש בנוח, מתביישת לפרוץ ביצר הטבעי ביותר של הטבע.

החלומות שלי מפרשים את כל הדמעות שנאגרות, ואז אני קמה בבוקר בתחושה לא תחושה של עבר-הווה-עתיד,

אני חושבת שכל העסק הזה, אפשר גם לקרוא לו חתול ועכבר, נטו, אני מרגישה כמו חתול ועכבר.אני רודפת אחר הלא קיים והלא קיים רודף אחריי ואני נאבדת בתוך מבוך מסובך ואז נכנעת ליצר ההתקפה, המגננה, והולכת לישון.

וואלה, אם אני בכלל לא אוהבת אף אחד?ואם האהבה העצמית שלי גברה על כל יצר אנושי לאהוב בן אדם אחר?אני לא בן אדם רע, אני נשבעת.

מתחננת לאהבה ואיני יכולה לשאת אותה בצורה שבה הייתי רוצה שהיא תתקיים.

אני כמו טרף בכלוב אריות,

ואני בכלל אריה אז אני מבינה בידיוק מה זו ההרגשה לעמוד מהצד השני.

מעצבנת אותי השנאה פה, אני מרגישה אותה בכל נשימה כבדה שאני לוקחת.אני מרגישה כמו ילדה, אולי בגלל זה אני אומרת לאחרונה כמה שאני רוצה ילדים.כמו ילדה שמשקרים לה, שמעמידים פנים מולה שהעולם סובב מסביבה ואת הכל היא קולטת, הכל היא קולטת אך אינה יכולה לשתף, מפני שאת הכל מסתירים ממנה, "היא קטנה מידי".

כל השנאה מסביב, הבוז, הזלזול, דוקרים לי בחזה שאני שומעת כל פעם מחדש, רגישה יותר מתמיד למשמע אוזניי, אני מרגישה כאילו התוהו ובוהו הזה חייב להיפסק, מישהו חייב להפסיק אותו ואני הפסיק באמצע המשפט שכולם צריכים להגיד ואף אחד לא  ממשיך ואף אחד לא אומר דיי וכל אחד חי את העולם השקט שלו, העולם הריק שלו, העולם הצבוע שלו.כואב לי הלב על העולם הזה, נצבט לי הלב בכל משפט אגואיסטי שאדם מסביבי מוציא מהפה שלו, נשרט לי משהו בפנים מכל מריבה שאני שומעת או מריבה שבה אני נוכחת, אני מתייפחת מכל הרכילות הבאה מיד ליד, אני נאכלת מכל הבולשיט שמוכרים לנו מסביבנו, כל הזמן, שזה טוב לנו, שזה כדאי לנו, פוליטקאים שמנציחים סיסמאות ועיתונים עלובים שכותבים שאי אפשר להאמין לאותם פוליטקאים, אני נבוזה תחת כל כותרת חדשה שעליה מתנוססת איזו סיסמה לא מוצלחת מבית היוצר שטות (ע"ר), אני בזה לכל אותם אנשים שתומכים בה, לכל אותם אנשים שחיים את המציאות הזו מבלי להעניד עפעף, לכל אותם אנשים שמסתכלים בפנים תמוהות ומעמידים פנים שלא שמעו אחריי שקראו להם מיליון פעם, לכל אותם אנשים שהולכים ברחוב, ודוחפים אותך, לכל אותם אנשים שצועקים לך, שמקלללים את עצמם, שמקללים את חייהם , משפחותיהם, חבריהם וסביבתם, לא מעריכים רגע קט, חיים מכל הבא ליד, ואין שם כלום, הכל ריק, על כל אותם אנשים שמכתיבים חיים לאנשים אחרים, לאנשים המעדיפים לראות תוכנית טלויזיה מאשר את הטבע הפורח, אותם אנשים המזלזלים בטבע הפורח, אותם אנשים שלא סבורים שהחיים שווי ערך, הם רק עוברים מתחנה, לתחנה לתחנה, אני משתגעת, ונראה לי שאני לבד בשיגעון הזה. 

אני צריכה אהבה חדשה

נפלא פה נפלא פה נפלא פה

אז תגורו בדירה לבד ותשכרו חדר ותשכחו את העבר ותעמידו פנים ותביט לאחור ואולי כבר תשכח ותעבירו את הזמן ותזדיינו ותשתו ותזדיינו ותשתו ותשתקו ותירדמו ותתחבקו תאהבו תלמדו תיצרו תבראו תבכו ותשנאו.

כל רגע שהכאב הזה עדיין קיים אני לא חושבת שהמשכתי הלאה כמו שהבטחתי לעצמי להאמין

שבוע נפלא, זה לא מה שיחרבן לי אותו (:

שירן