פרוש חלומי כמרבד לרגלייך, צעדי אהובה על פרחיו פסיעותייך.

מה החיים האלה בלי לאהוב..באמת ומקרוב
עד שלא יהיה ללב מקום בין הצלעות,עד לנחמה עד שתהיה לי סיבה לחיות.
אדם צריך לחיות בשביל אחרים לא רק בשביל עצמו
לחפש ולמצוא להתקרב ולבוא
אבל האדם אין שלום בתוכו, איך יושיט את ידו לעוד שכמותו
בא להתחפר בשתיקתו אל התחבא בא , אל לא לעצום עיניו להתמכר אליה לעמוד מנגד כשהאור גווע
רק נמצא, אבל לא נוגע
מה החיים האלה בלי לאהוב. באמת ומקרוב
עד שלא יהיה ללב מקום בין הצלעות עד לנחמה, עד שיהיה לי סיבה לחיות.
כל הזעם השקט הזה שאין לו איך לצאת, מעוור מלראות ואוסר מלתת
מה צריך לקרות כדי שנבין שאי אפשר יותר, לשאת את הבדידות הזאת שרואים על הפנים,
כתובה בעניים כתובה בעור חריצים עמוקים
קורעת את הנפש חתכים חתכים, בור גדול בבטן שכולנו מכסים.

יש לי בשורות רעות."סבא מת את לא מבינה?!" "אתה עדיין עצוב בגלל סבא?זה בגלל שסבא מת?בכית?" "אתה יודע איך צעקתי שגיליתי" "אם שואלים אני לא רוצה חלקה לידו" "זה היה ככ מפתיע" "אמא נכון שסבא מסתכל עלינו מלמעלה?אמרתי לך!" "אמא נכון שסבא מת?"

נחנקת נשפכת,חיים באים חולפים,

סבא אורי, סבא לכל דבר, לא דוד, לא בעלה של דודה, סבא.

רודף אחריי בגן, מדגדג אותי בבטן, שומר עליי שאמא עובדת, כועס עליי שמרימה משהו שאסור, מכניס לי בירה לפה מאז שאני זוכרת את עצמי "תשתי, זה בריא".סבא.

הפרופורציות של החיים האלה שגויות, התמודדות עם מוות זו התמודדות שמעולם לא נעשתה לי בגלוי, אפילו לא בכי, אפילו לא רגש.

תמיד שקט, צועק שצריך, הערצתי אותו במידה מסוימת, יושב על הכורסה, מוציא מילות חוכמה, עוקץ.הוא אהב לעקוץ. "נו כמה זמן אני אצטרך לנהל איתך את השיחת חולין הזו?" "חמש דקות" "יופי" "איפה אמא?" "הלכה" "לאן" "לא יודע את מתכוונת להמשיך עוד לדבר יא קרצייה?".

ורק ספרים ספרים ספרים.עיתון, חדשות, כועס על העוול בעולם.מתמודד עם השגעונות של סבתא, לא דודה, סבתא.

אני מפחדת, פחד מוות.

ראיתי אותם אחד אחד הולכים לי, אני מפחדת, פחד מוות.

מה ייקח אותנו מהחיים האלה אם לא אנחנו עצמנו, כל הזמן שאנחנו מבזבזים בעשייה שהיא לא עשייה לשם אהבה, לשם כינוס המשפחה, שנאה, כעס, תככים, ריבים.מה זה שווה את כל זה אם נלך את אותה דרך בסופו של יום.הקפה השחור שלו והסיגריות והדרך שבה הוא נכנס בדלת ומופתע לראות אותנו, החיוך שעולה לו על הפנים שאנחנו נכנסות, המשחק עם הילדים, רק עם הילדים,הקידוש המבולבל, החגים עם הספר שהוא התעקש לקרוא ממנו למרות שהוא לא רואה מילה והמילים מחוקות והספר קרוע, אבל זה הספר של אבא.

כיבוד המשפחה, ערך עליון.באמת שאין לי מושג איך אני אתמודד עם לראות עוד אדם מונח ועל גבו סדין שחור.

נכנס לי מחנק לגרון שאני עומדת מחוץ לדלת שלהם, לא רוצה להיכנס.לא רוצה לראות מודעות אבל.לא רוצה לראות שום דבר שמזכיר מציין או מתעד.

"סבה אני עוהב אותך המון.הלבאי ותברי מאר"

לא הספקתי לראות אותו, בכלל.תמיד חשבתי שעיסוקים כאלו ואחרים יותר חשובים, ממתי.מי החדיר בנו את החשיבה השגויה שכל אדם לעצמו, וצריך להילחם, רק להילחם.על העתיד, ההווה, לצאת, רק לצאת.אני מרגישה רע.

לא באתי לבקר אותם, לא באתי אליהם, הם ביקשו.התעסקתי בעצמי.גחמות גחמות עיסוקים תהיות, למה ככה, מדוע ואיך.הפיצול שקיים בי עצום, אהבה כל כך גדולה וכל כך מעט מעש עבורה.

עולם חומרני, עולם ריגשי מזויף, העולם שבו חונכתי להיות רגישה וקשובה לסביבתי, אך אנוכית וחסרת אחריות כלפיי אותם אנשים שאני אוהבת ומעריכה.אותם אנשים שאני לא יועת איך חיי נראים בלעדיהם.אני מפחדת פחד מוות.

לוקחת אותם כמובן מאליו, לוקחת אותם בפרופורציות ששוות ערך לכל דבר בחיי, איזו שטות גמורה.

אני מרגישה רע.לא רע דיכאון, לא רע מדכא, לא רע רע, מרגישה רע.מרגישה שרע.שהחשיבה מוטעת שהמעט מוטעה, שהנאיביות שלי מוטעת, הכל מוטעה.אם הייתי סבורה כי נאיביות היא התכונה שאותה הייתי רוצה לשמר אצלי, היא אותה תכונה שאני כרגע רוצה להעלים.תמימות, בעברית.

אני מפנה את כל הזמן שלי, הדבר הראשון שעלה לי לראש ששמעתי זה איך אני מבטלת כל דבר ליומיים הקרובים, מעיין מרפדת לי את האבל.מוודאת ששום דבר לא יפריע לי להתאבל, שום דבר לא יפריע לי להרגיש רע.מלבד עצמי, כמובן.

אני חושבת שזו הקלה גדולה שהפסקתי לכתוב בסיסמאות, בכתב סתרים, בפתגמים.תמיד התגאו בכתיבה הכל כך פואטית שלי, כמה שזה יפה.

אני מרגישה את החופשיות שנעה לי בין האצבעות כרגע ואין דבר היותר נוגה לי מהעובדה הזו.

העובדה שבמקום להסתתר מאחורי מילים גבוהות, מאחוריי כאב בלתי נתפס אני יכולה להגיד בבירור, אני מרגישה רע, כואב לי כרגע, והבדידות הזו חונקת אותי.כבר יומיים שלמים אני חיה בתחושה שהלב שלי לא מלא, חסר, משהו חסר.אמא אומרת שסבתא הייתה אומרת שברגעים האלה שאתה כל כך רוצה משהו, ואתה לא יודע מה, ואתה מחפש משהו לאכול שימלא אותך, אבל גם אם תאכל את האוכל שאתה הכי אוהב תישאר רעב, אז אתה שותה, או רואה סרט, מחבק את אמא, משאיר את הטלויזיה דלוקה, כל מה שאתה צריך זה אהבה.אהבה אהבה, מהסוג האוהב, בן אדם שמולך שנותן לך פרפרים בבטן שמחבק אותך ואתה מרגיש שמשהו בך יתפוצץ בכל רגע, שאתה מתסכל עליו ויודע שאין לך מושג מה לעשות עם עצמך כרגע ובאלך לקפוץ ולרוץ ולרקוד , אהבה כזאת.

את הקפיצות והריקודים אני אשמור לי ליום גשום, למזלי החורף השנה הולך להיות חם.אז אנחנו לא ממהרים לשום כיוון.

לא צריך לחכות למחר, לא צריך לראות מה יהיה, לא צריך כלום.אני מצטערת על כל רגע שהייתי סבורה שהעיסוקים שלי הרבה יותר חשובים מעיסוקיי אחרים, אני מצטערת על כל רגע שבו העדפתי להיות במקום אחר או להתחמק מהאנשים שאני אוהבת, אני מצטערת על כל רגע שבו לקחתי את הצד שלי בסיפור, ואת התירוצים שלי בסיפור על הסיבות מדוע הגעתי או לא הגעתי.עכשיו אני פשוט רוצה שתחזור לפה, שתסתכל עלינו לשנייה, זה לא הגיוני שהלכת כל כך מהר.

כואב לי, כואב לי.לפניי כמה ימים חשבתי מה היה קורה אילולא...האילולא הגיע.האנוכיות שבי חייבת להתמודד, ההתמודדות שלי חייבת להפסיק לדחות עצמה למקרים שבו אני יושבת מול מסך המחשב מקלידה וכואבת.אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותךֳ.

אתם יקרים לי, אתם הסבא והסבתא שלי.אתם ההכל שלי.לא דוד ודודה, לא אורי ודינה, סבתא וסבתא.ואני מעריכה כל רגע איתכם, בכם, מילה שאמרתם, הדאגה ששמרתם, הגאווה שסימלתם והענקתם.

נמאס לי ממחסומים, ריגשיים, כתיבתיים, נמאס לי ממחסומים.ואני נשמעת בערך כמו כל חייל בפלוגות אצלנו.

סבא בגן עדן, וסבא מסתכל, והלב שלי לא שקט, והמחשבות מתרוצצות.

נקטע לי חוט המחשבה, זללתי אל עבר מחשבות יותר מידי מגוונות.

מחר הולך להיות יום קשה

לילה טוב

שירן (:

כל פעם מחדש אני מעריכה את זה יותר

כן אפשר לומר שאני מתגעגעת, זו לא בושה, כן אפשר להגיד שכעסתי קצת, זו אומנם בושה אבל הנה סופסוף אני מודה בה. אפילו קינאתי, מלא.

מרגישה את החוסר ביטחון המתפקע העומד בפניי שאני עולה שוב לכתוב,

הרבה זמן לא ביקרתי בנברי המחשבות שלי

אני מעדיפה להדחיק, אני עושה אחלה דאחקות

צולל חופשי ללא מצנח, לכל הכיוונים נפתח,
והתשוקה לכל כיוון אותי הורסת, כך שבינתיים אני נח, כך כמו שאני מונח
כשהתאוצה שמעלי שוב ושוב דורסת.
עני ורש ומרושרש, מביט בנשל הנחש.
לו רק יכולתי גם אני כך להגיח.
בהשילי בלי כל חשש, תרבות של עור אשר יבש, וכמו חדש למחוז חפצי אגיע.

אך אבא בשם אומרו
"תעזבהו יום יעזבך יומיים" -
העגלה נוסעת אין עצור
לא קפצת עליה היום ,חלפו חודשיים ,והנה נשארת מאחור.

וגם היתה לי בחורה ,קצת פראית קצת לא ברורה.
אך לא הגיע לה שאשתגע -
אז במכונית שכורה ,הרסתי לה את הצורה ,ועכשיו אני מתגעגע.

ולך תצא מזה עכשיו, איך תצא מזה עכשיו,
מוצץ גבעול מתחת איזה גשר
מי צריך אותך עכשיו?
מי בכלל זוכר אותך עכשיו?
לך תתחיל למצוא שוב את הקשר.

אז בסדר אז אני לא מבינה יותר את מה שהולך סביבי,

אז בסדר אני פחות מכירה את עצמי,

אז בסדר אני הכי מכירה את עצמי

אז בסדר אני מרגישה כאילו פסעו עליי בעקבי ההתבגרות והשאירו אותי רדופת חלומות

אולי זה לא מקום מתאים למחפשים של הקשת בענן

אני תמיד נשמעת כל כך מלודרמטית וטרגדית,

האמת שכאב לי הלב לראות את מריחות ההתבכיינות שהשארתי מאחוריי בכל הכתבים הללו,

היום אני פחות מבינה את כל פשר ההתבלבלות בין הדברים,

הפסקתי להאמין בהרבה דברים, אני רואה את הצלליות של האמונות שלי מתנוססות להם, אני מפחדת שהרצינות פסעה בצעדי תזמורת אל עבר מחשבותיי, לא! אני לא רצינית

התקפי מצבי רוח, דבר שלא קרה לי מעולם, מעולם לא עמדתי מול בן אדם והרגשתי שאיני יכולה לסבול יותר ופשוט היכולת בידי לקום וללכת, נהייתי חסרת סבלנות לסלבנות שאני כל כך מוקירה

לא מספיק משוחררת, נענית לכל רגע שבו יתאפשר לי לשפוך את הלב בצורה עצובה,

גם בא לי לבכות הרבה,

אני עוצרת את הדמעות בטענה כי הן אינן צריכות לצאת אלא במקומם הטבעי שבו ארגיש בנוח, מתביישת לפרוץ ביצר הטבעי ביותר של הטבע.

החלומות שלי מפרשים את כל הדמעות שנאגרות, ואז אני קמה בבוקר בתחושה לא תחושה של עבר-הווה-עתיד,

אני חושבת שכל העסק הזה, אפשר גם לקרוא לו חתול ועכבר, נטו, אני מרגישה כמו חתול ועכבר.אני רודפת אחר הלא קיים והלא קיים רודף אחריי ואני נאבדת בתוך מבוך מסובך ואז נכנעת ליצר ההתקפה, המגננה, והולכת לישון.

וואלה, אם אני בכלל לא אוהבת אף אחד?ואם האהבה העצמית שלי גברה על כל יצר אנושי לאהוב בן אדם אחר?אני לא בן אדם רע, אני נשבעת.

מתחננת לאהבה ואיני יכולה לשאת אותה בצורה שבה הייתי רוצה שהיא תתקיים.

אני כמו טרף בכלוב אריות,

ואני בכלל אריה אז אני מבינה בידיוק מה זו ההרגשה לעמוד מהצד השני.

מעצבנת אותי השנאה פה, אני מרגישה אותה בכל נשימה כבדה שאני לוקחת.אני מרגישה כמו ילדה, אולי בגלל זה אני אומרת לאחרונה כמה שאני רוצה ילדים.כמו ילדה שמשקרים לה, שמעמידים פנים מולה שהעולם סובב מסביבה ואת הכל היא קולטת, הכל היא קולטת אך אינה יכולה לשתף, מפני שאת הכל מסתירים ממנה, "היא קטנה מידי".

כל השנאה מסביב, הבוז, הזלזול, דוקרים לי בחזה שאני שומעת כל פעם מחדש, רגישה יותר מתמיד למשמע אוזניי, אני מרגישה כאילו התוהו ובוהו הזה חייב להיפסק, מישהו חייב להפסיק אותו ואני הפסיק באמצע המשפט שכולם צריכים להגיד ואף אחד לא  ממשיך ואף אחד לא אומר דיי וכל אחד חי את העולם השקט שלו, העולם הריק שלו, העולם הצבוע שלו.כואב לי הלב על העולם הזה, נצבט לי הלב בכל משפט אגואיסטי שאדם מסביבי מוציא מהפה שלו, נשרט לי משהו בפנים מכל מריבה שאני שומעת או מריבה שבה אני נוכחת, אני מתייפחת מכל הרכילות הבאה מיד ליד, אני נאכלת מכל הבולשיט שמוכרים לנו מסביבנו, כל הזמן, שזה טוב לנו, שזה כדאי לנו, פוליטקאים שמנציחים סיסמאות ועיתונים עלובים שכותבים שאי אפשר להאמין לאותם פוליטקאים, אני נבוזה תחת כל כותרת חדשה שעליה מתנוססת איזו סיסמה לא מוצלחת מבית היוצר שטות (ע"ר), אני בזה לכל אותם אנשים שתומכים בה, לכל אותם אנשים שחיים את המציאות הזו מבלי להעניד עפעף, לכל אותם אנשים שמסתכלים בפנים תמוהות ומעמידים פנים שלא שמעו אחריי שקראו להם מיליון פעם, לכל אותם אנשים שהולכים ברחוב, ודוחפים אותך, לכל אותם אנשים שצועקים לך, שמקלללים את עצמם, שמקללים את חייהם , משפחותיהם, חבריהם וסביבתם, לא מעריכים רגע קט, חיים מכל הבא ליד, ואין שם כלום, הכל ריק, על כל אותם אנשים שמכתיבים חיים לאנשים אחרים, לאנשים המעדיפים לראות תוכנית טלויזיה מאשר את הטבע הפורח, אותם אנשים המזלזלים בטבע הפורח, אותם אנשים שלא סבורים שהחיים שווי ערך, הם רק עוברים מתחנה, לתחנה לתחנה, אני משתגעת, ונראה לי שאני לבד בשיגעון הזה. 

אני צריכה אהבה חדשה

נפלא פה נפלא פה נפלא פה

אז תגורו בדירה לבד ותשכרו חדר ותשכחו את העבר ותעמידו פנים ותביט לאחור ואולי כבר תשכח ותעבירו את הזמן ותזדיינו ותשתו ותזדיינו ותשתו ותשתקו ותירדמו ותתחבקו תאהבו תלמדו תיצרו תבראו תבכו ותשנאו.

כל רגע שהכאב הזה עדיין קיים אני לא חושבת שהמשכתי הלאה כמו שהבטחתי לעצמי להאמין

שבוע נפלא, זה לא מה שיחרבן לי אותו (:

שירן