בנקודה הזאת אני רוצה הרבה יותר משאי פעם אוכל לקבל.

אופטימיות, אם אני צריך לסכם את השנה הזאת במילה אחת.

שנה עם הרבה חרא, שלכל אורכה המחשבות על העתיד פקדו את הראש שלי באופן מתמיד. שנה שבכל ימיה ושעותיה ביליתי בפינטוז ובתקוות, בחלומות על מקומות רחוקים ומצבים שונים.

לקראת סופה הבנתי את הטעות שבחיים כאלה. הבנתי כמה אני נוגד את ה'קרפה דיאם' שאני מפזר לכל כיוון. הבנתי שאני מבזבז את הזמן על העתיד שיגיע ממילא.

והעתיד מתחיל להגיע. באימה ראיתי שהוא לא כל כך רחוק. ראיתי עתיד שונה הפעם, עתיד בו אני עדיין לא מרוצה מהמצב שלי. עתיד שיגרתי, מוקף בסורגים, בדיוק כמו ההווה. רק הבדל אחד היה בינו לבין הרגע הזה- במקום לפנטז על מחר, אני אפנטז על אתמול.

בנקודה שבה כבר אין עתיד, אוכל להסתכל רק אל העבר.

ועכשיו אני כבר יודע שאייחל לשוב, ולו לכמה רגעים, ליום הזה ממש.

שלווה עצובה.

המוזיקה המוכרת שברקע הולחנה על ידי באך, מתוך סוויטה מס' 3.