צרחתי, עד שבאיזשהו שלב הרגשתי שאני מאבד את שפיות דעתי.

הלכתי ברחובות קפואים ודוממים, שם הנצח שוכב בכל אבן מאבני הקירות. אור יום נפל על בתים באקראיות מוחלטת, רוח יפה חלפה בין גרגר חול לטיפות דיו שחורות, העוברים והשבים חייכו זה לזה בחביבות. הייתי קורא לאותו זמן 'רגע קסום', אבל זה בעצם היה יום של צער, של דמעות, של חשמל.

הגעתי לסופו של העולם באיזשהו שלב. רוב האנשים מדמיינים אותו אחרת, כמוני- משהו אדיר ממדים, מטיל אימה, אינסופי. אבל מדובר במקום אחר לחלוטין. למעשה, הייתה שם רק תחנת דלק אחת ובית קפה קטן. צעדתי זמן לא מועט כדי להגיע למקום, אז נכנסתי לבית הקפה המוזנח, באכזבה רבה, שם ראיתי ארבעה אנשים. הם ישבו ליד ארבעה שולחנות נפרדים, לא הביטו זה בזה, לא אמרו מילה. באנחת תסכול פניתי לדבר עם אותם זרים, שנראו משעממים וחסרי צבע.

לאדם הראשון לא היו פנים. הופתעתי לגלות שלא הבחנתי בכך עד שהתקרבתי, והדבר העביר בי גל צמרמורת נורא. מסוחרר, מלמלתי משהו לעברו, אך שום תגובה לא באה מצידו. כעבור מספר רגעים של אימה, דמעה קטנה ירדה במורד פניו, ואני פניתי להקיא לצד השולחן. כשהרמתי את מבטי מעלה כעבור מספר שניות, הוא נעלם, ושלושה אנשים ישבו בתוך בית הקפה. מזועזע, כאילו הייתי מריונטה בשליטתו של ליצן, פניתי לאדם הבא.

האדם השני חבש כובע מצחייה מגוחך, עיניו נצצו בהתלהבות, והוא לבש חיוך כנה על פניו. הבנתי שמדובר בילד כעבור מספר שניות, כשקולו הגבוה החל לדבר אליי. הוא דיבר על נצח, על אור, על רוח, חול וטיפות דיו שחורות- אך אני לא הקשבתי. בשקט עוטף חושים, כשמשב רוח חזק דפק על החלון המאובק, אחזתי בסכין כבדה שהתרסקה לתוך עצם החזה שלו, מרוקן מכל תחושה. אינני יודע כיצד הלהב הגיע לידי, וכיצד מצא דרכו אל תוך אותו ילד. כך או כך, רק שני אנשים נותרו לשבת בבית הקפה הישן, שהפך למעט אדום יותר.

האדם השלישי היה מקומט ואפור, עיניו מתות, זיפים לבנים כיסו את פניו העצובות. הנצח שכן באדם הזה, כמו באבנים שהילד דיבר עליהן לפני שהתמוטט על הרצפה. הוא לחש לי דבר מה שלא שמעתי, קולו הדקיק גווע בתוך הנשימות הכבדות. משב רוח חזק דפק על החלון המאובק, ועיניו של האדם התרחקו אף יותר, כשגופו התרוקן מאוויר והוא חדל מלהיות. הוא החליק במורד כיסא העץ מטה, נופל על הרצפה הצבעונית, איבריו רפויים.

אישה אחת נותרה בבית הקפה, והיא בהתה בי במבט חלול וקפוא.

היא ודאי הייתה יפה מאוד פעם, לפני שפניה צולקו בצורה נוראית כל כך. רק עיניה השחורות נותרו ללא פגם, כמעט הצליחו לברוח ממגע עם השנים והייסורים הרבים.

דמעות של פחד ירדו על פניה, כעת הבנתי גם למה- חייכתי אליה ונגעתי בידה. משב רוח אדיר דפק על החלון, שנפרץ בקול רעם, ואיפשר לרוח לנשוב פנימה. היא הביטה בי בעוד הרוח פילחה את גופה עד שהתפוררה לחלוטין, עפרה התפזר ברוח הקפואה שנשבה על פניי.

כעת עמדתי והבטתי סביב, על בית קפה ישן ומת, ריק מבני אנוש.

"כפי שהשינה מתוקה לאחר יום עבודה, המוות נעים אחרי חיים טובים."

-לאונרדו דה וינצ'י

שם, אז

בסוף העולם

אחרי שאולצתי לצפות במוות של עצמי

צרחתי.