ארבעה ננסים ישובים בתוך היכל, זו התמונה שאני מבקש שתצטייר בראשכם. בקשה יומרנית, ברור לי, אבל נסו להבין- היא כמעט כמו כל אחת אחרת: יש אותי ויש אתכם, ואת המילים שנלחשות בינינו. אני יודע, אני יודע, אפשר לאתר את ההבדל תוך רגעים- בהיכלים האחרים צועקים, אבל בהיכל הזה, ובכן... לוחשים.

טוב, דיברנו על ארבעה ננסים, ישובים בתוך היכל. עורם לבן כפרוותו של עכבר מעבדה מצייץ, כאילו כדי להוסיף על הניגודיות שכבר קיימת ביניהם לבינו. הניגודיות, אם במקרה ראשכם נתקל בקושי לצייר, היא בגודל ובאור: ההיכל, כמובן, הוא עצום וכביר- הארבעה נסים מפניו אל תוכו. וכמו שנאמר, הם צחורים ולבנים, אך עורו של ההיכל הוא שחור.

אני מקווה שהמילים מומרות לתמונות, הצעקות ללחישות, הזעקות לתשוקות, והכל כשורה. גבירותיי ורבותיי, שימו לב! אם רק תביטו היטב, תוכלו לראות בעיניכם את ההיכל, בחדרכם. כן, כן, מטפס על רגליכם, ידיכם, כל גופכם. ואם תאזינו טוב-טוב, תוכלו לשמוע את קולם בתוך ראשכם. לוחשים...

"קשקוש, קשקוש, בלבול מוח. עם כל הכבוד המועט שלי אליכם, חבריי, זה רעיון מטופש, ולא אלך איתו אפילו לא לרגע!" הצהיר הנמוך מכולם. אמנם ננסים, אבל אפילו מעל להיכל הם מתנשאים (או לפחות מנסים, אם להתנסח בעדינות). התמזל מזלכם, ופתח פה המשפט את סיפורו של המנהיג, שמסתכם פחות או יותר בדיוק כפי שהוא מתחיל.

"אינני מבין את התנגדותך הנחרצת", אמר היפה שבהם, "הרי ברור לכל כי לא יזיק לנסות. הלא שמעת את השמועות על ההיכלים האחרים?" המנהיג שמע, כמובן, בדיוק כמו כל הננסים. כשהתכונן להגיב, התפרץ הטיפש שבהם בהתרגשות: "כן! כן!" לחש בלהט, "ההיכלים הרבים, חשוכים בדיוק כמו זה, רק ששם, ובכן..." צחקוק נלהב קטע את דיבורו, "צועקים!" ונדמה כי נבהל ממילותיו שלו. רגע של שקט קפוא עבר, וצחוק ארוך ומצמרר בקע מתוך פיו של המנהיג. "צועקים?" פניו הרצינו. "הם זועקים! אלוהים יודע מה, על זה השמועות לא טורחות לדבר, אבל אל לך לייפות את התמונה המכוערת- ההיכלים ההם רועמים, רועדים מרוב זעקות. אם אתה שואל אותי, החשיכה כבר מתמוטטת על ראשם מרוב רעש. כן, אני שומע את הצליל הנורא בתוך ראשי. אני באמת מתנצל, התרגלתי לדממה החמוצה של ההיכל, לחשיכה המתוקה שבאוזנינו. התרגלתי לחברתי העגומה... עגומה..." הוא דעך במלמולים, והכל שקעו בהרהורים. בדממה כזו קל להיסחף בדמיון, והזעקות המדוברות פילסו דרכן בין מחשבות כולם, ולבסוף מצאו מקום מרבץ בתוך ליבם. תאמינו או לא, הן התחילו להעיק אפילו על ליבו של ההיכל, שנפל מעט למשמע גורל אחיו ההיכלים.

"אני חש ברע", אמר בעצב הטיפש מהארבעה. המנהיג עצר את מחשבותיו, וכמעט שהביע הזדהות. אבל תוך רגע התעשת, שפשף את פניו ונזף באומלל בכעס: "בהיכל שלי לא חשים!" ואז קם והלך אל החושך, הרחק מחבריו האחרים.

אולי אתם מתקשים לדמיין את קולם- אחרי הכל אנו חיים בעולם בו כבר הפסקנו ללחוש. הו, כן, כן, שכחנו את יופיה של מילה לחושה, חלושה, כוחה טמון בהקשבה שהיא דורשת. הצליל כל כך לא מוכר, שכל לחישה, לאוזנינו, היא כמעט אותו הדבר, לכן אני בסך הכל רוצה לבקש: האזינו בשקט, בדממה, בחום ולחות, בנשימות קיציות. רק כך תוכלו לקלוט את סבלם של הננסים, שטמון בתוך קולם, שטמון בתוך גרונם, שטמון בתוך גופם שטמון בחשיכה, הטמונה בתוך היכל.

חדל, חדל, הזמן מטפטף! עליי להמשיך ללחוש כעת, לפני הכל, אחרי הכל, זה תפקידי.

כעת, אם דמיינתם כראוי, החשיכה של ההיכל כבר מכסה את עיניכם, והצליל היחיד שאתם שומעים הוא לחישותיי, בתוך ראשכם. לאות, עייפות, רפות. מתווסף צליל פסיעותיו של המנהיג, שנשמעות קצת כמו פעימות ליבי כרגע, שנשמעות קצת כמו לחישותיי. השילוב יוצר תחושה קצובה של מוות באוזניי, אני לא יודע מה עם אוזניכם.

כך או כך, ההיכל, כמו תמיד, מאזין לאלה שצועדים בתוכו, אך הפעם הרגיש שמחובתו לעשות קצת מעבר לכך.

"התוודה", לחש לו ההיכל. "התוודה, אני מאזין".

"במה חטאתי, שעליי להתוודות בפני טיפוס כמותך?" לגלגל לעברו המנהיג.

"התוודה, אני שומע את סודך בקולך, אני שומע את השתוקקותך האסורה. אני שומע הכל, אתה יודע!" המשיך ההיכל בשלו. אולי ראוי שתדעו שבין השניים התפתח קשר של ממש, בו הייתה חידה שאפילו שניהם לא הצליחו לפתור- מי המוביל, מי המובל.

"אני יודע הכל!" זרק לעברו בטינה המנהיג.

"כמובן!" חייך אליו ההיכל, "אז אנחנו מסכימים. אני שומע את תשוקתך, וכעת עליך להודות כי היא קיימת. מעשה סמלי בלבד, לא יותר מזה, שכן התשוקה כבר ידועה לי".

ניכר כי כוחו של המנהיג דעך, והוא התיישב על חשכת ההיכל בהרהורים. לבסוף שבר את שתיקתו הארוכה בקול דק, "אבל, כיצד זה יכול להיות? אלפי שנים של לחישות, יסתיימו כך?"

"כוחך אזל בדיוק כמו כוחם של האחרים. אתה יודע, תמיד הייתה הסכמה בין ההיכלים, שלחישות וחשיכה הם נכסי האוהבים", השיב לו ההיכל וטפח על שכמו.

"מה עליי לעשות?" שאל אותו המנהיג, שברגע לחוש כמו זה, היה עפר לרגליו של ההיכל.

"האין זה ברור?" התגרה בו בלהט ההיכל, שהתרגשות ממשית החלה לעלות בקרבו. "צעק! צעק עד שקולך יעלם, צעק עד שאעלם אני, צעק עד שינופץ החלום הזה לאינספור רסיסים חשוכים ודוממים. צעק כי ללחוש לא תוכל עוד, צעק כי עייפתי מלהאזין ללחישותיכם הרופפות".

במרחק כמה עשרות סנטימטרים משם, ישבו הננסים, שנסים מפני ההיכל אל תוכו, אל תוך חשכתו ודממתו. הטיפש שבהם בכה, והיפה שבהם ערסל אותו בזרועותיו, מנחם את עצמו יותר מאת חברו. אני ישבתי והבטתי בהם בריקנות, האזנתי למתרחש בעירנות, שמעתי כיצד ייאושו של ההיכל מקרב את הקץ בצעדים קצובים, כמעט ששמעתי את תקוותו של המנהיג מתפצחת תחת רגלו החשוכה של אויבו. 

כנראה שהלחישות נועדו להישמר בין אוהבים.

צעקה איומה פילחה את האוויר. היה זה צליל כמותו מימיי לא שמעתי. ריק מכל רגש, מרוקן מכל זעם, נטול פורקן או עצמאות מכל סוג. היה זה צלילה של תבוסה וניצחון מריר.

ההיכל צחק את צחוקו האחרון והתפוגג בעצב. אור ירח קלוש סנוור את עינינו עד כדי עיוורון. עמדנו שלושתנו, ננסים בתוך הלילה, מביטים זה בזה בחוסר אונים. העפתי את מבטי סביב ושאלתי את שותפיי לחשיכה: "היכן המנהיג?"

"אולי נשאר לצחוק עם ההיכל", הציע היפה שבננסים.

"אולי נשאר לצעוק", הציע הטיפש.

"לזעוק", תיקנתי אותו אני, והתחלתי ללכת.

"מותר כבר להפסיק ללחוש?" שאל הטיפש בהתרגשות.

"רצוי", עניתי לו, וחייכתי אל הירח, שהאיר לי את דרכי.