חרא, פשוט חרא של תקופה, והיא לא הולכת להגמר בזמן הקרוב. השטן שוכב אצלי בסלון.
דילמה טרגית. כל אפשרות שאני אבחר תהיה גרוע ואין לי ברירה אחרת. הברירה היחידה היא לבחור באפשרות שתהיה פחות כואבת. מזל שיש לי קצת פחות משנה לבחור אותה ועד אז עוד יכול לקרות נס כלשהו.
הדבר היחידי שמוציא אותי מהחרא הזה זאת היכולת שלי להצחיק אנשים. אחד הדברים שהכי משמחים אותי זה אנשים שצוחקים ממשהו שעשיתי/אמרתי. לראות אנשים מחייכים ונהנים בחברתך. כמה שזה נשמע קיטיצ'י או מופלץ מהתחת אני באמת מרגיש ככה. מצחיק במסנג'ר, בכיתה, את המורים, את החברים שאיתי, בבלוג. באמא שלי שזה הדבר שהכי גורם לי לשכוח מהחרא שמקיף אותי.
כל כך שמח שהכרתי אותך. בזכותך חזרתי להאמין שיש בנות בעולם הזה שעוד מעריכות רומנטיקנים. בספק אם אחזור להיות כזה כמו שהייתי פעם אבל מבטיח להשתדל.
מבטיח שבקרוב הבלוג יחזור לגירסא השמחה שלו 
ד"א יום שישי נראה לי אני באמת אשאר בבית למרות שקיבלתי הצעה מפתה לבוא למסיבת היפ הופ של אמריקיות (אכן מפתה). מי שבא לו מוזמן לארח לי חברה על כוס קפה/בירה/בריזר ולתת לי להקיא עליו את כל החרא שאני מרגיש בתקופה האחרונה.
קטע משיר שמדבר אלי בתקופה האחרונה:
"ובלילות זה רודף ובימים זה הודף והניצוץ מסנוור אותי אוי, אוי אשליה מתוקה עוד שקר מר מביאה כל כך צרה היא הווייתי
אבל תמיד כשאני צולל אל תוך עינייך אל המתוק שבשפתייך כן תמיד, תמיד אחזור אל זרועותייך כן, אל החום שבידייך אנצל... אנצל..."
אחד האנשים שגדלתי עליהם ואחראים למה שאני היום:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
