אתה חוזר אחר הצהריים מהבית ספר או מהעבודה, אוכל איזה משהו, לומד למבחנים, ממשיך לעבוד כדי להקים את החברה, ורק בסוף היום ב-22:00 אתה משאיר לעצמך איזה שעה כדי להרגע ולגלוש קצת באינטרנט. ופאק, זאת השעה הכי בודדה בעולם. רק בשעה הזאת אתה מבין כמה שאתה בודד. כל האנשים שנהנים בחברתך וצוחקים מהדברים שאתה עושה נעלמים, כל מי שיכל להראות לך חיבה כלשהי נעלם, האורות כבויים, כולם כבר ישנים בבית הזה, רק אתה והאור של המסך. באותו רגע אתה מבין כמה שאתה בודד. כל מה שיש לך לעשות באותו רגע זה להסתכל על המיטה הריקה שלך ולקוות שבקרוב היא תפסיק להיות ריקה. לקוות שבקרוב תתחיל להתעורר בבוקר מקור כי מישהי לקחה לך את כל השמיכה.
יש לי יותר מדי ימים כאלה בתקופה האחרונה וזה לא עושה לי טוב. והשבוע הזה בכלל הולך להיות עמוס, כל יום בשבוע הזה הולך להיות כזה. וגם שבוע הבא וגם שבוע אחריו. חרא תקופה כבר אמרתי?!
יהיה טוב, כמו תמיד חייב לפרוק את זה איפשהו.
אגב אתם יודעים מה אני שונא? אני שונא להסתכל על מישהי, לראות את המבט המיוחד הזה שלה שאופייני רק לה, המבט הזה שאתה כל כך אוהב אצלה, לקבל צביטה בלב, ולהיות מספיק מתוסבך כדי להגיד לעצמך "אני לא מתכוון לעשות כלום, היא פשוט לא מה שאני רוצה, אפילו אם כל כך טוב לי איתה".
יאללה משבוע הבא אני נעלם לאיזה תקופה (לא מהבלוג).
נזכרתי בעוד משהו, עוד חצי שנה יש מצב שאני עובר לגור לבד עם מכונית משלי. טוב נו לא ממש לבד, אבל לפחות לא עם ההורים. הרחק מכפ"ס אי שם ליד האוניברסיטה העברית, וכנראה גם להתחיל ללמוד כלכלה כמו שתיכננתי. הצעה מפתה, אין לי מושג בגרוש אם אני הולך להסכים.
עריכה:
נמאס להיות נחמד לכולם, גם ככה לא יוצא מזה כלום. מהיום אשתדל לשים כמה שיותר זין על אנשים. מחר יומולדת ליוטב, קפה עם מרקוס ומתכונת בספרות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
