הייתה תקופה שהייתי יושב וחושב לעצמי למה לעזאזל אני חיי את החיים שלי, בצורה שכזאת, מה עומד מאחורי הכל? מה אם אפשר לקורא לזה היא משמעות החיים? - "מאיפה באנו? למה באנו? ומה עושים עם זה עכשיו?". ואז הגיעה אלי תובנה - רבים לפני דנו בשאלה הזאת, ואף אחד לא מצא סיבה הגיונית וחד משמעית לזה. אז למה לבזבז על זה את ההתעמקות החסרת התועלת הזאת. אז בזכות התובנה הזאת אני לא מתעמק יותר מדי באיך הגענו לפה ולמה אנחנו פה, אני אומר פשוט, זה לא משנה למה אתה פה, אתה אף פעם לא תדע את זה, אז כל מה שנשאר לעשות זה להנות מאותה תקופה, לנצל אותה ולא להיות מקובע, כי בדוגרי אין לך מושג כמה עוד פעמים תגיע למקום הזה, אז תנצל את הפעם הזאת כאילו היא האחרונה.
המטרה שלי פה היא להנות, ודוגרי רב הזמן מצליח לי. הרבה דברים השתנו מאז הצורה הזאת של החשיבה. קשה לי להקשר בצורה רגשית לבנות, צריך הרבה מאוד זמן עד שאני נפתח למישהי במלואי ובוטח בה, ועוד דברים בסגנון שלא עולים לי כרגע. ובקטע החיובי יותר (למרות שאני לא חושב שהקודם שלילי פשוט הוא נשמע כזה), אז אני יותר פתוח לרעיונות, לדברים חדשים, לדעת איך כל דבר מרגיש גם אם לפעמים אתה לא כזה בטוח בו. ואני גם לא מוותר כל כך בקלות על חלומות, כי אין דבר יותר מספק מלהגשים את החלומות שלך.
ובעצם כל זה היה קידמון לגבי משהו, שאני לא בטוח אם אני נהנה בו או לא. האם זה יותר רע לי או יותר טוב לי. כי אם הטוב הוא הרבה יותר מהרע אז אני מוכן לסבול קצת בתקווה שזה יעבור, כי אם לא, אני פשוט לא נהנה. ואם הרע הרבה יותר מהטוב אז אין שום סיבה להמשיך בזה אלא אתה בטוח שזה עדיף רע לתקופה מסויימת כדי שלטווח הארוך יהיה הרבה יותר כיף.
קיצור אל תשאלו מה נכנס בי, כמו תמיד - זאת הסדנה שלי לעצבים ובאסות. ומה שעצוב שאני לא יודע אם אני יותר עצבני או יותר בבאסה, מה שבטוח בשני המצבים אני לא כל כך נהנה.
תמונה מסלקום ווליום
Hold on to your heart
Do me a favour and break my nose
Do me a favour and tell me to go away
Do me a favour and stop asking questions
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
