נמאס לי מהפוסטים של "מה חדש איתי", ופוסטים מצחיקים כנראה שכבר לא יהיו פה, כי אני כבר לא כזה. זה לא שאני כבר לא מצחיק, בחיים האמיתיים אני דווקא עדיין מצחיק אבל פשוט הצורת כתיבה הזאת נראת לי כבר ילדותית, ואני כבר לא נהנה כל כך לכתוב בצורה הזאת.
בתקופה האחרונה יצא קצת לחשוב על עצמי, על צורת החשיבה שלי. טוב על מי אני עובד, אני תמיד חושב על זה. תודו בכל אחד ואחד מכם יש טיפה של נרקסיסטיות.
בכל אופן, הגעתי למסקנה מעניינת - אני אף פעם לא מצפה ליותר מדי. לפני מספר שבועות הצ'יקה שלי שאלה אותי איך זה שאני לא מאמיו בשום דבר, לא אלוהים לא פיות, לא רוחות. כלום! עניתי לה שאין לי מושג, פשוט ככה אני, אני לא רואה סיבה להאמין בזה. גם כי זה נראה לי מופלץ מהתחת (המאמינים שביניכם, תתעלמו!), וגם כי אם אתה לא מצפה לכלום אין לך ממה להתאכזב. וואלה אם ביום מן הימים אני אעלה לגן עדן ואפגוש את אלוהים, אז זה יפתיע אותי יותר מאשר בנאדם שמאמין בו ואני אשמח לראות אותו יותר מאשר בנאדם שמאמין בו. כי הבנאדם שמאמין בו היה מוכן לזה ואני לא. לא ציפיתי שזה יקרה.
אחרי איזה שבוע הייתה לי שיחה עם יוטב על כמה שאנחנו זקנים ושעוד מעט אנחנו בני 19 והזמן רץ. ואז יש לנו עוד שנה עד גיל 20. ואז אני אמרתי, פאק יענו עברנו כבר משהו כמו בין שליש לרבע מהחיים שלנו (חשבון פשוט: לפי דעתי נחייה מקסימום עד גיל 80). ואז יוטב עושה לי "לא! מה פתאום אנחנו נחייה עד 120-140, הרפואה עד אז תהיה ממש מתפתחת. עכשיו בוא נגיד שנחייה באמת עד גיל 140. יוטב ציפה לזה, זה לא כזה ישמח אותו. אבל אותי לעומת זאת זה ישמח כל כך, כי מה-זה לא ציפיתי לזה. הבנתם ת'גאונות?!
הקטע שאולי לדעתכם זה דפוק שאני מנסה להכניס את עצמי לחשיבה כזאת, אבל לא, אני לא מנסה, אני לא שולט בזה, אני פשוט כזה.
אגב, אל תתבלבלו עם שאיפות. השאיפות שלי גדולות יותר משל הרבה אנשים שאני מכיר. והן תמיד יהיו ככה. בלי שאיפות אין לי באמת מטרה פה, יתחיל לשעמם לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
