As Cruel As School Children

מוזר לי פתאום שאנחנו לא מדברים, מרגיש כאילו אסור לי לדבר איתך. כן אני יודע שאני גרמתי לזה, ואני מקווה שתסלחי לי. זאת הייתה תקופה מעפנה ודיכאונית, והוצאתי פשוט מה שהיה לי באותו רגע, בלי לחשוב יותר מדי. כמו שמקללים לפעמים את ההורים כשרבים איתם ואחרי זה מבקשים סליחה. מוזר לי להיות במסיבה, להגיד שלום לכולם, להסתכל עליך כשאת לא רואה, ולהרגיש שאסור לי להגיד לך שלום בגלל מה שכתבתי בבלוג, לשחק אותה כאילו לא אכפת לי שאת שם. זה דפוק, ושוב פעם - אני יודע שאני גרמתי לזה.

ושוב פעם עידכונים כלליים:

בימים האחרונים הייתי די חולה, בקושי יכלתי לזוז. זה התחיל ביום שישי בהופעה של קיובן בי ודה סקארז. ואז הייתי צריך לבוא לצילומים לסרט עם 39 מעלות חום. למה סרט?! אקיצור חלום חיי מתגשם! (כמעט). מגמת קולנוע ברבין יש להם סרט גמר שהם צריכים לעשות אז אני משחק שם רוסי. עוד לא בטוח מה בדיוק יקרה עם הסרט הזה, אבל לפי מה שהבנתי בינתיים ישדרו את זה בסינמה סיטי, וזה ישתתף באיזה תחרות. חוץ מזה פיטרו אותי מהמאפיה, ואני בנאדם חופשי לפחות עד שאני אצטרך עוד פעם כסף.

סיכום קצר על העבודות שעבדתי בהן מאז שאני זוכר את עצמי:

- מדריך בקייטנה.

- מנקה + מסדר סחורה בסופר.

- קצב.

- עובד במחלקת גבינות.

- עובד במחלקת דגים.

- עובד בקופות במקדונלס.

- עובד ביצור במפעל מתכות.

- עובד במאפייה.

- עוזר נהג משאית.

- שוטף כלים ומפנה זבל משולחנות בארומה.

הממ.. אין לי כח להקטין תמונות אחרות אז תמונה שלי דוחף מלקחיים למכנסיים:

דאמ, נחתה עלי כרגע תחושה כל כך חזקה של ריקנות. אתם מכירים את זה שאתם עושים משהו שאתם אוהבים ומקבלים מזה סיפוק. אז בדיוק ההרגשה הזאת חסרה לי כרגע. אני לא רוצה ללכת לישון כי אני יודע שבעוד שניה אני אתעורר ואצטרך לקום לעבודה מסריחה ומשעממת. הזמן עובר שם כל כך לאט, בא לי להתפטר. אני לא מבין איך אנשים לא מתאבדים במאפיה. בא לי פשוט לדחוף את הראש לתנור כשאני עובד שם, כזה ביזבוז זמן. למה אני לא יכול לקום בבוקר בשקט עם הקפה שלי, להתיישב ליד המחשב, לבדוק חדשות ואז להתחיל לעצב חולצות, לקבוע פגישות בטלפון עם בעלי חברות גדולות , לבדוק אם המשכורת של 20 אלף שקל כבר נכנסה לבנק החודש, לתהות מתי אני אעבור מהונדה אקורד לאיזה האמר ענקית, לדעת שאם ממש בא לי סושי עכשיו אני אזמין אותו בלי לחשוב שכרגע הוצאתי 40 שקל מהכיס ונשארו לי רק עוד 700 שקל בבנק שאני אפילו לא יכול להכנס למינוס כי אני מתחת לגיל 18. אני מקנא באנשים שיש להם כסף. תגידו שאני חומרי אבל על הזין שלי.

בית ספר גם בזבוז זמן לדעתי, לפחות כשאתה כבר ב-יב'. לדעתי הבית ספר נועד כדי לפתח אותך מבחינה שכלית, לפתח את החשיבה, להקנות לך ערכים ונורמות שיביאו אותך להיות חלק מאותה חברה בטוחה ומוסרית שלכולנו כביכול נחמד לחיות בה ו"הכי חשוב" ללמוד קצת אזרחות, היסטוריה, ספרות כדי להיות חלק מאותה תרבות וכדי להראות להורים שאתה יודע יותר טוב מהם מה קרה פה פעם. כל זה כבר נעשה עד יא'. אז למה לעזאזל יש את יב'!? כן, גם לי אין מושג, לדעתי היו צריכים פשוט לעשות את יב' כשנת בחירה.

לפעמים אני מרגיש כמו האוגרים האלה שרצים בתוך הגלגל. בא לי לפעמים לקפוץ הצידה מהגלגל הזה ופשוט לנוח לרגע, לקחת פסק זמן. לנקות את הראש מדאגות. לא תזיק גם איזה מישהי שתנוח לצידי, שתהיה סוג של מלאך כזה. לא ילדה טובה של ההורים, לא תלמידה מצטיינת, שתהיה חכמה, יפה, סקסית. תתנהג טוב מבחוץ אבל כשזה יגיע למיניות שתהיה ילדה רעה. צריכה להיות רצינית מדי פעם אבל ילדותית כשצריך. לא ביישנית מדי ולא חצופה מדי. שתהיה בוגרת. שהיא תבטח בי ושלא תפחד כשאני אגרור אותה למעשים טיפשיים או לא רגילים, שתבוא לישון אצלי הרבה, שתתחבר עם החברים שלי, שתהנה מהדברים הקטנים בחיים, ו... נגמרו לי הדברים שעולים אצלי בראש עכשיו. דאמ, אני מרגיש שזה היה חושפני מדי למרות שזה הבלוג שלי וזאת פחות או יותר המטרה שלו.

עידכונים כלליים:

בינתיים יש כמה דברים שהם עוד לא בטוחים במאה אחוז אז אני מעדיף לא לכתוב פה. חוץ מזה עוד 20 יום נגמר המלווה, קיבלתי משכורת נחמדה ויום האהבה כנראה ישאר אצלי השנה כמו עוד סתם תאריך שבו אני אלמד מתמטיקה עם המורה הפרטית, אשמור על אחי כי הורי יהיו בחתונה עד מאוחר, ואשקע במחשבות על איך לעזאזל אני אמור לעשות מבחן בתנ"ך יום למחרת אם הברזתי ממלא שיעורים וגם באלה שהייתי לא בדיוק הקשבתי. אם בכל זאת מישהי מעוניינת לענג אותי מינית לצלילי יובל המבולבל, בוב הבנאי ונווה עצלנות הבאים מהסלון מוזמנת בכיף. המספר טלפון בצד ברשימות. אה ואם עשית בגרות בתנ"ך אז בכלל מצוין.

יאללה זזתי לישון וכדי שלא יהיה פה יבש מדי תמונה:

לגבי הפוסט הקודם, אני אנסה להגיב כמה שיותר מהר, נפלה עלי העצלנות (כן, בפעם ה50 נראה לי)

בתקופה האחרונה המצב רוח שלי משתנה די בדרסטיות. אין לי מושג מאיפה להתחיל להסביר למה רע לי כל כך, אין לי מושג אפילו איך להעביר את זה לכתב, לבלוג. בינתיים המצב רוח לאט לאט משתפר, קם על הרגליים וממשיך בדרך שלך בתקווה שהיא תוביל אותך למה שאתה רוצה.

קרה לכם פעם שהייתם קרובים למישהי לאיזה שעה ולמרות שאתה יודע שאתם לא ממש קרובים, ואתה לא יודע עליה יותר מדי, אלא רק ידידים, הרגשת באותה שעה כל כך קרוב אליה, כאילו אתה מבין את הכאב שלה והיא מבינה את הכאב שלך, כאילו חולקים ביניכם את אותו הכאב. בלי יותר מדי מילים, רק המבטים האלה שבהם אתם מחייכים אחד אל השני את אותו החיוך שאומר "יאפ, אתה יודע, אלה הם החיים". מדי פעם אחד מכם זורק משפט משום שמפחד שהצד השני עלול להשתעמם. אותו משפט מסתכם בשיחה קצרה ולאחריו אותו המצב, שקט, אבל שקט טוב. וטוב לך באותו שקט, מדי פעם חוזרים לצחוקים של החברה כדי שהשקט לא יבלוט, מדי פעם נוצר מגע פיזי כמו איזה חיבוק. ושוב באותו חיבוק אתה מרגיש שאתם מבינים אחד השני כל כך טוב למרות שבעצם אתה לא מכיר אותה יותר מדי. השעה הזאת נגמרת וכך גם מה שהיה בה. אני לא מבקש יותר מדי, פשוט בא לי שאותה שעה תחזור על עצמה. אותו ערב היה די מעפן, אבל אותה שעה מפצה על כך ונותנת לי להרגיש שאותו ערב לא היה ביזבוז מוחלט. ובכללי זה הדבר שהכי עודד אותי בתקופה האחרונה, יותר מאיזה שני סטוצים מטומטמים וחסרי משמעות.

סתם כמה עידכונים כלליים:

הבגרות בספרות והבגרות בחיבור מאחורי. שני מקצועות שהמבחנים שלהם כל כך חופרים שבא לך לתקוע את העט באיזה מורה. חוץ מזה הסתפרתי ועשיתי הוריזנטל גבה שוב. הפעם מקווה שזה לא ידחה.

ודבר אחרון, שיפרנו את המייספייס של החולצות, כנסו ותראו. בימים אלה אנחנו עובדים על קולקציה חדשה לחולצות. בגלל זה הורדנו את המחיר של החולצות מהקולקציה הראשונה מ65 ל50, כדי להשיג מספיק כסף להדפסה של הקולקציה השניה. מה גם מי שיקנה את החולצות האחרונות שנשארו ב50 ש"ח יקבל הנחות לקולקציה השניה של החולצות.

לסיום תמונה של התספורת:

במציאות זה לא באמת נראה ככה כי אני לא מצליח לסדר את זה כמו שזה הסתדר ביום שהסתפרתי.