| 5/2006
חבלי לידה
שאתחיל מהתנצלות? לא, למה להתחיל שלילי. טוב, אז בהסבר. איך שהייתי רוצה שהבלוג הזה יתנהל זה שבסוף כל יום אני אשתף אותכם באירועי היום (וגם אותי בעוד שלושה ימים כשלא אזכור הרבה ממה שקרה היום). בשלב זה הבלוג עדיין סובל מחבלי לידה. תשאלו למה? קודם כל בעיות טכניות.
בואו תבינו בכמה מאמצים כרוכה ההקשה של כל אות בעברית כאשר אין כיתוב של האותיות העבריות על המקשים. מילא האותיות הנפוצות אבל אותיות כמו צ' סופית? זה כרוך באיזה עשר הקשות שגויות עד שאני פוגע. האבסורד הוא שבארץ, כשאני מקליד, אני כמעט לא מסתכל על המקשים. אבל פה, כשאין אותיות, זה כמו זיקפה. אם תתחיל לחפש אותה היא ללא שום ספק תיעלם... לבני המזל, שהאנלוגיה הזאת לא עוזרת להבין או לבנות המזל - זה כמו לשחות בפעם הראשונה בלי מצופים. אתה כבר יודע את התנועות, אבל הפחד של לשחות בלעדיהם משכיח את כל מה שלמדת.
חוץ מזה, אני מזכיר לכם שבאתי לכאן כדי לעזור, והעשרה ימים הראשונים כאן היו כרוכים בהרבה עבודה של אריזה וסחיבה וסחיבה ופריקה בבית החדש.
ולבסוף, מגוון של בעיות טכניות שעושות את הכתיבה בבלוג למסובכת, שלא אלאה אתכם בהן. אבל רק כדי שתבינו את חומרת המצב, בדרך ממטלה אחת לשניה, עצרתי לשניה מחוץ לבית קפה כדי לגנוב קצת אינטרנט חינם-חינם כדי להוריד אימייל לטלפון הגאון שלי (למישהו יש מילה יותר סקסית לאימייל מ"דואר אלקטרוני"? מה דעתכם על "דורוני"? ) .
אז בוא נתחיל במעבר. הצופיפניק ואנרג'יזר הם אספנים רציניים. המעבר מהבית ברחוב וואלר (בו שהו שנים רבות) אילץ אותם להיפטר מהרבה דברים, שהיו קבורים איפה שהוא ושסביר שבבית החדש רק ימצאו להם מקום קבורה חדש. בין המציאות שצצו היתה תמונה, שאנרג'יזר חשב להיפטר ממנה, אבל לאחר חיפוש באינטרנט הסתבר שבתו של הצייר אוספת את הציורים של אביה. אז אנרג'יזר כמובן שלח לה דורוני ואני אדווח אם תהינה התפתחויות מענינות.
אז כתבתי כבר שהיו להם בסביבות 120 ארגזים? הנה דוגמית:
מה שכן, ההתארגנות בת המספר ימים למעבר היתה די טובה ורוב הזמן כשהמובילים העמיסו, יכולנו לרבוץ ליד המשאית ולצפות באחד מהמובילים. כששותפיו לעבודה היו בסביבה הוא רקק יריקות, כשזה היה רק הוא ומישהו מאיתנו בסביבה, הוא סיפר על המקומות שהוא אוהב ללכת לרקוד בהם בסן פרנסיסקו... אז הנה כמה תמונות מהדאווינים שלו, מהמרבץ שלנו ומההורדה המרשימה של פסנתר הכנף במדרגות.
טוב, אני חייב לכם את סופה של סאגת המזוודה האבודה. תשמחו לדעת שלסיפור היה סוף טוב. בעבור ארבעה ימים ולאחר שקיבלנו אור ירוק מיונייטד, הלכתי לבצע קניה זריזה של בגדים וקוסמטיקה. תוך שעתיים צעדתי חזרה מרחוב הייט הססגוני כשבאמתחתי כשש שקיות שכללו בערך חצי מהפריטים שהיו למכירה ב"גאפ", נעלי ניו בלנס צבעוניות מחנות נעליים, מעיל עור וכובע גרב משומשים מחנות יד שניה, ומבחר פריטי קוסמטיקה. סך הכל 700 דולר. הם יחשבו פעמיים בפעם הבאה לפני שהם מאבדים מזוודה של ישראלי... אחר הצהריים הגיעה המזוודה , נוט א מומנט טו סון. התאכזבתי לגלות שבעצם יונייטד מכסים רק חצי מהעלויות אבל התנחמתי בזה שזאת עדיין היתה רכישה מעולה. אז הנה הנעלים:
אוקיי, אז עברו כארבעה ימים מאז המעבר לבית החדש והדירה בה ישנו רק לפני כארבעה לילות מכונה כבר "הבית הישן". ובימים אלה קוראים יקרים אני מתגורר בגן עדן. אז הנה הבית החדש של הצופיפניק ושל אנרג'יזר:
והנה הצימר המאוד חמוד שבו אני מתגורר:
וברגעים האלה אני מצטער במיוחד שתיקולי אהובי אינו כאן כדי לחוות יחד איתי את החוויה הזאת. האחוזה הזאת נמצאת כמעט בפסגתו של הר גבוה, נסיעה של יותר מעשר דקות מהתחתית. מחוז סונומה משתייך לארץ היין יחד עם עמק נאפה. הכל פורה ומקושט במבחר גוונים של ירוק וחום. כרמי יין ושדות חקלאיים מפוזרים בדרך למעלה. סוסים, בקר, צאן וחיות בר כמו צבאים ונשרים עומדים כמו פסלים בצדי הדרך. כמו בימים הטובים בקוסטה ריקה, הנהגים הבאים מהכיוון הנגדי מנופפים לשלום. והדובדבן בסוף, הבתים החדשים עשויי עץ, משתלבים כל כך יפה בסביבה. מסביבם צמחיה עשירה, פסלי אבן שלווים, מזרקות, שבילי אבן, בריכות דגים, פרחים ונוף יפיפה של העמק שמתחת.
הפריקה היתה יותר מהירה מהצפוי ותוך יומיים וחצי, בזכות עבודה חרוצה של אנרג'יזר ושל עבדכם הנאמן (הצופיפניק נאלץ לטוס ללוס אנג'לס לעבודה) הגיח הבית היפה והשליו מתוך תלולית הארגזים האימתנית.
וזה הזמן לוידוי. פגשתי מישהו. מבוגר קצת, עם שיער מאפיר, עיניים ירוקות, עם קול נמוך וסקסי. תבינו, היה לי קשה כל כך רחוק מהבית. זה היה גדול ממני. אני מקווה ששמוליק ואלכס יוכלו יום אחד לסלוח לי. תכירו, זהו "אינשם", חתול האחוזה. קנינו לו מברשת, הברשתי אותו היטב והוצאתי את הטפילים שהתנחלו עליו, כשכל הזמן הזה הוא מגרגר בטירוף... והרי התוצאות:
ועוד הישג מרשים, אנרג'יזר ואני הספקנו להפוך כבר לבני בית בקפה השכונתי בקטאטי הסמוכה לפנגרוב (שם נמצאת האחוזה). שנינו מגיעים לשם לקפה, קינוח, בירה ואינטרנט. ואיזה קינוחים! ממש בסמוך לבית הקפה נמצא חדר הכושר החדש שלי בו רכשתי מנוי לשלושה חודשים. ביום שישי הלכתי לשם בפעם הראשונה ונראה לי שיזכרו אותי היטב. המנעול הזול שהשתמשתי בו כדי לנעול את הלוקר שלי סרב להיפתח. נאלצתי לצאת רטוב ובבגד ים בלבד דרך כל חדר הכושר לדלפק הקבלה כדי לבקש מהם שיפרצו לי את המנעול.
זהו להפעם, כולי תקווה שלפוסט הבא תהיה יציאה קלה יותר לאוויר העולם. בכל מקרה, אני כבר יכול להגיד לכם שהוא יפצח בנאום הפתיחה שנשאו הדיונון (בנם הבכור של הרופאה ועורכת הדין) וידידתו משכבר ימים, (שגדולה ממנו בראש או שניים) בתחילת הערב הראשון בוילה שבה כולנו נמצאים כעת.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
