| 6/2006
הקץ לבטלה
אוקיי, אז מה היה לנו מאז הפעם הקודמת?
כמו שהבטחתי, אני אתחיל בוידוי שפתח את הסופשבוע, שערכו הרופאה והעורכדינית בבית שכור קרוב לאוקינוס, דרומית לסן פרנסיסקו. הסופשבוע היה חגיגה שנערכה כדי להביע טובה לכל האנשים שסייעו בידם בתקופת לימודיהם, בעיקר בטיפול בילדים.
ובכן, ביום שישי בערב, הודיעו בן ובת על כך שיש להם הודעות חשובות לשתף בהן את המתארחים. כמעט ללא היסוס, הם בישרו לקהל על כך שהם חוו את השפיכה והוסת הראשונים שלהם. אין ספק שדורותי כבר לא בתל אביב... הקהל הגיב במחיאות כפיים! אני חייב להגיד שנתמלאתי קינאה. זה מדהים שבמקום להתבייש ולהיאלץ להסתיר את השינוי הטבעי שחל בגופם, הם מסוגלים לשתף בזה קבוצה של מבוגרים. הנה כמה תמונות מהסופשבוע:
ביום ראשון חזרתי עם הרופאה, העורכדינית והילדים לברקלי, ושם התחלנו להכין את הבית לגארג'-סייל של יום שני. בזמן שהבית שלהם משופץ לקראת מכירתו, הם לנים בצריף שמאחורי הבית. אני ביליתי את הלילה בחדר בבית המשתפץ, לא ממש נקי ולא ממש מסודר בלשון המעטה, אך כאמור, לא באתי כדי לבלות (לפחות לא רק לבלות). למחרת, ריכזנו את הדברים שהוצעו למכירה בכביש הכניסה לבית ואני, יחד עם איינשטיין וחברו ניקולס, לקחנו מכחולים ותרסיס צבע והכנו שלטים לתלות ברחובות הסמוכים.
בסופו של דבר לא הסתכם היום בשלל ענק, הרווח היה בסביבות ה-$120, אבל לפחות רוב הרכוש לא ייזרק לזבל, וישמח את כל הקונים:
אחר הצהריים, הלכתי לקפה אינטרנטי בברקלי, שם פגשתי וביליתי כמה שעות בדיבורים עם זוג חביב. היא אמריקאית, שעובדת עם ארגונים שלא למטרות רווח, והוא ישראלי (מהנדס מכונות), חיפאי (בשם שי) שגר באוקלנד כבר 6 שנים וחולם כמובן על היום שבו יחזור לארץ... הבחורה (זואי שמה), התעקשה שנשחק את המשחק הישראלי של "מצא את החוליה המקשרת". נאלצנו להיענות לאתגר והתחלנו לנסות לדלות את שמותיהם של כל האנשים שאי פעם הכרנו (מבית הספר, הצופים, השכונה, הצבא, האוניברסיטה וכד'). היה קצת קשה לשחק את המשחק כשהסתבר שהזיכרון של שנינו לשמות לוקה מאוד אבל בסופו של דבר גילינו, שבקבוצת הישראלים ששי נוהג לרכב איתם באופניים מדי שבוע, נמנה גם אחיו של מישהו שעבד איתי באחד המיזמים. זואי באה על סיפוקה, ולאחר חילופי טלפונים ודורונים נפרדנו לשלום (בשלב זה הסתבר לי שהם חולקים את אותו שם המשפחה ושלמעשה הם היו פעם נשואים זה לזאת, קטעים).
עד סוף השבוע עזרתי לטפל בילדים, אבל בעיקר להתכונן למעבר ולהכין את הבית להעברתו לרוכשים שלו. בסוף השבוע נסענו לבית שעל ההר כדי לנוח קצת מהשבוע המעייף. במהלך סוף השבוע נתבשרנו בשורות רעות. הקונים התקפלו ולא תהיה ברירה אלא לפרסם את הבית, וליפות אותו לקראת הגעתם של המתעניינים בו. אתם מכירים את תוכניות הריאליטי בהן מנסים במינימום השקעה להפוך בית רגיל ומבולגן ליהלום נוצץ? זה מה שנערכנו לעשות. מיום שני עד מוצאי שבת עמלנו בקדחתנות בייפיוף הבית, מה שכלל: נקיון, החלפת פריטים, צביעה, תיקונים, אינסטלציה, גננות,פינוי פסולת ועוד. אה כן, גם הרבה ניקוי חלונות... שפע של בעלי מלאכה - כולל קבלן חביב ביותר (שבצעירותו היה נער ליווי), וחברה שתפקידה לעצב את הבית ולרהט אותו בצורה אטרקטיבית -גויסו למשימה. בסוף השבוע לאחר שבוע מתיש ומאמץ ביותר, כולל כמה נקודות שבירה של הילדים וההורים, הבית נראה אחרת לגמרי. מדהים מה אפשר להספיק בשבוע!
אין ספק שאת החומר הטוב ביותר לסיפור סיפק פינוי הפסולת מהשיפוץ. את כל הפסולת, שיוצרה על ידי המשפצים ועל ידי מהטיפול בגינה, היה צריך להעביר (בתשלום כמובן) לאתר פסולת בעיר. השכן מהבית הסמוך גויס למטרה. כשראינו אותו מגיע לעבודה היה ברור מאופן הדיבור שלו, מהבל פיו ומהקושי שלו להפעיל את לשונו, שהבחור מתכוון להשתמש בשכר שלו כדי שלא יווצר חס וחלילה מצב שבו הוא יתקרב לאיזו שהיא רמה של מפוכחות (הסיפור המעניין על אשתו הוא שהיא החליטה שעורכת הדין היא יהודיה ולכן תלתה את דגל פלסטין מחלון ביתה במשך שנתיים כדי להתנקם בה). עכשיו אתם מבינים את חיבת בן זוגה לטיפה המרה.
בכל מקרה, הבחור (גבר אפרו אמריקני, בן 60+, חובש כובע, מציל לשעבר) ששמו "מיסטר ג'ון" התייצב עם טנדרו ושכרותו לעבודה; למרות השכרות העזה, הוא עשה רושם של איש טוב לב והגון. אני הסכמתי ללוות אותו לאתר הפסולת, למקרה שיזדקק לעזרה בפריקה. כדי להרגיע את הוריי, אני קודם כל אומר שבמהירות של 5 מיילים לשעה, שהאוטו שלו איך שהוא הצליח להגיע אליה, גם אם הוא היה נתקע במשהו, כנראה שלא היה נגרם כל נזק. הטנדר היה רעוע ומלוכלך. איך שנכנסנו הוא שלף טרנזיסטור מעאפן כדי להקשיב לרדיו ואמר לי להעמיד פנים שחגורות הבטיחות המקולקלות מחוברות, למקרה שיעצרו אותנו שוטרים (כאילו שזה יהיה הדבר שיעורר את תשומת ליבם). מערכת ההילוכים היתה מקולקלת ועל מנת להעביר להילוך הראשון, הוא היה צריך לכבות בכל פעם את המנוע. כדי להימנע מכך, הוא הקפיד לא לעצור באף תמרור "עצור", וגם לא בחל במעבר זהיר דרך רמזורים אדומים. בכל זאת, היו הרבה עצירות בדרך ובכל פעם הוא כיבה את המנוע, הכניס לראשון, והניע אותו מחדש. אל תשאלו אותי על מה הוא דיבר בדרך, אני הייתי עסוק יותר בשעשוע מהול בחשש מהבילוי בחברתו.
כשהגענו לאתר הפסולת, הוא היה צריך לנסוע בהילוך אחורי למקום בו נפנה את הזבל. כאן החלה סאגה סוריאליסטית לחלוטין. במשך מספר דקות הוא ניסה להעביר את ההילוך לרברס אך ללא הצלחה. כל הזמן הזה הגברים העובדים באתר, מסתכלים בשעשוע בצמד המוזר. הגבר האפרו-אמריקני המבוגר והשתוי בטנדר רעוע עמוס זבל, כשלצידו בחור לבן צעיר עם מבטא זר ועיניים מופתעות...
לאחר כעשר דקות של מאבק, הכריז מיסטר ג'ון שאין ברירה, חייבים לפרק את מוט ההילוכים ולמקם אותו מחדש! הוא שלף מברג וביד שתויה ניסה נואשות לשלוף את שלושת הברגים של מוט ההילוכים. הבנתי שאם אני רוצה עוד היום לחזור לבית, אני אהיה חייב לסייע לו. פירקתי את הברגים, כשאני מתמלא בגריז (שיומיים אח"כ עוד התאמצתי לנקות) ומרגיש כמו מכונאי רכב אמיתי. כמובן שבורג אחד נפל והוא זחל אל מתחת לאוטו לחפש אותו. אחרי כמה דקות טובות של חיפושים מצאתי את הבורג והצלחתי למקם את מוט ההילוכים בצורה הנכונה ולהבריג אותו חזרה למקום. אחרי כמעט שעה יצאנו חזרה הביתה, כשהעובדים באתר מברכים אותי על התיקון ועל ההופעה שנתנו, וכשמיסטר ג'ון אסיר תודה על העזרה שלי ומציע לי חלק משכרו. סירבתי בנחמדות, כשאני חושב על החומר שהוא כבר סיפק לי לטובת הבלוג...
ביום שבת בערב נפרדנו העורכדינית ואיינשטיין (שלושתינו נשארנו לסיים את העבודה בברקלי) מהבית המחודש. העורכדינית הזמינה אותנו לארוחת סושי טעימה כשאחריה נסענו צפונה לבית בפנגרוב (על ההר). שם קיבל אותי בברכה אינשם החתול הקשיש והלפטופ החדש שלי. סוף סוף יכולתי להדביק את האותיות העבריות על המקשים ולכתוב עברית בצורה נורמלית!
ביום ראשון הלכתי למכון הכושר שלי לחמם את השרירים ולעשות תראפיה לגוף שהתאמץ כל כך במהלך השבוע. כשחזרתי להר פגשתי את חברו של הצופה וידידו היווני שהוא במאי סרטים מאוד מצליח ומוערך ביוון. כמובן שהצופה ואני סיפרנו על תיקולי, עורך הוידאו המוכשר והמצליח, וראינו אותו בעיני רוחנו עורך סרט יווני עם תקציב מכובד. זכינו לפחות להזמנה כנה שלו שנבוא תיקולי ואני להתארח אצלו ואצל בן זוגו בביתו המרהיב שבאתונה. נראה לי שזה יכול להתאים לביקור הבא שלנו לאירופה.
דרך אגב, אמרתי לכם שהכנתי שתי ריבות, אחת של דובדבנים ומנטה והשניה של אוכמניות תותים ווניל? צ'וקריה!
הנה עוד כמה תמונות ללא הסבר של השיפוץ, טקס סיום בי"ס לרפואה ושלי מקנפג את השלפטופ שלי בבית קפה השכונתי החביב:
היום חזרנו לברקלי, הפעם ללא עבודות פרך, רק עזרה בטיפול בילדים וביום רביעי אני אנהג ללוס אנג'לס לבקר את אחותה של אמי לכמה ימים. אז להתראות עד הפעם הבאה!
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
