| 7/2006
ילדים זה שמחה
לאן נעלמתי אתם שואלים? אולי אתם לא שואלים, אולי בכלל שכחתם ממני ומכל הבלוג הזה (או יו יוי...). טוב, מה שקרה זה שהתחלתי את משימת הטיפול בילדים. וסופסוף הבנתי את משמעות הנסיעה הזאת. זאת מזימה של תיקולי 2 להוציא לי מהראש אחת ולתמיד את כל רעיון ההורות. בוא נגיד ככה, אם זה ימשיך ככה הוא יצליח...
איינשטיין והשובב בטח עוברים את התקופה הכי קשה בחיים שלהם עד כה עם מעבר הבית, ופתאום תוקעים אותם בבית המוזר החדש הזה באמצע השממה הפורחת, בלי חברים ובלי שום מסגרת מוכרת, בטיפולו של הישראלי המוזר הזה, שמצד אחד יש בו משהו מוכר כי הוא דומה לדוד הצופיפניק, והוא מדבר את שפתם, אבל מצד שני מדי פעם הוא לא מבין איזה מילה שכל תינוק מבין, או שנפלטת לו מילה עם המבטא ישראלי הזר והמוזר הזה (ממש אורגיה שלוש המילים האחרונות).
בקיצור, אלה היו כמה ימים ממש קשים, שבהם היה קשה מאוד לטפל בשובב הקטן, שסירב לכל רעיון שלי, עשה כל הזמן דברים שאסור לו והתיש אותי לחלוטין. בחינת בגרות בטיפול בילדים (ההורים שלו מגבילים אותו לחצי שעה טלביזיה לפני ארוחת הצהריים וחצי שעה אחרי. לדעתי, לי היה קשה יותר עם המגבלה הזאת מאשר לו...). ואז היה יום אחד שאנרג'יזר טיפל בהם חצי מהיום. אחרי פסק הזמן הזה, הקטן היה יותר קל אבל כמו במאזניים, האח הגדול המופנם פרץ מתוך מערת ההתבגרות שלו בכל אונו ותוקפנותו, וארגן לי ולאימו העורכדינית יום מענה במיוחד.
חלק מהזמן איינשטיין מבלה בקייטנת דרמה, שם הם העלו מחזה בשם "הארי פוטר"
ובתפקיד הארי פוטר - איינשטיין שלנו
אז עכשיו אני בהוד-ריבר באורגון, שעה מפורטלנד הגדולה, בביתם של החניך והמעסה. הנה המיקום של ביתם:
והנה הנוף מהבית הנעים שלהם:
הנה התמונות שמסבירות מה עוזר לי לכתוב:
ובכן, אני אספר לכם מה קרה אחרי שצילמתי את התמונות של הדבורה המתסלבטת. צילמתי יותר תמונות ממה שאתם רואים כאן, צילמתי פרחים והייתי די חולמני כמו שאתם רואים בתמונה. נכנסתי לביתם של מארחיי, ומה רבה היתה הפתעתי כשאדם זר ישב לו ליד מחשב בביתם, מביט בי מופתע ומשועשע. פשוט צעדתי בשיא הטבעיות לתוך הבית של השכנים. הסמקתי כמו שלט העצור שצילמתי וזאת בטח היתה ההתנצלות הארוכה ביותר שאי פעם נתתי... המארח המפותע היה משועשע לחלוטין והרגיע אותי בנחמדות ובהרגעות כמספר ההתנצלויות שלי. המעסה סיפרה לי שכשהיא ראתה אותי צועד ומצלם בגינה של השכנים ואחר כך צועד לתוך ביתם, היא חשבה לעצמה שאין גבול לחוצפה הישראלית... טוב, הנחמה היא שסיפקתי לכולם סיפור משעשע לשנים הקרובות.
עכשיו, שאתם יודעים איפה אני נמצא ולמה נעדרתי, הבה ואעשה מעבר זריז על האורות הגבוהים של תקופת ההיעדרות.
דבר ראשון שכרתי אוטו, ונסעתי לדודה בת ה-83 בלוס אנג'לס (אחותה של אימי). נסיעה של 5 + שעות, לא כולל העצירה בדרך. אני יודע שרוב הזמן הדברים האלה מובנים מאליהם, אבל אני די התרשמתי מזה שבכניסה לעיר, התקשרתי לתיקולי 2 כדי לקבל הוראות נסיעה לבית של הדודה... והוא בעודו בצד השני של הגלובוס, בלי להתבלבל פתח גוגל מפות, ונתן לי הוראות מדוייקות. אח, המאה העשרים ואחת!
בל"א ביליתי הרבה בחברתה של דודתי, שהיא כנראה קרובת המשפחה הכי קרובה אחרי המשפחה הגרעינית שלי. שכרנו כמעט כל יום סרט אחר מבלוק באעסטרס (יצא לי באידיש, כנראה השהייה אצל הדודה). מכיוון שהדודה טוענת שהיא ראתה את כל הסרטים האמריקאיים, ולי אין שום עניין לראות אותם, שכרנו רק סרטים זרים והנה המלצה על אחד מהם: המפתחות אל הבית.
נקודות השיא של הביקור בלוס אנג'לס היו הביקור במוזיאון וילת הגטי המחודש במאליבו שמציג עתיקות יווניות ורומאיות מרשימות; הלוקסוס של הנהיגה בלקסוס המפניקה של הדודה, עם גלאדיס המפה המדברת (GPS); הטיול עם הדודה לסן דיאגו, שההיילייט שלה היה הארוחה ברות' כריס, הסטייקיה המעולה עם סטייקים למות בשבילם (וגם שאר המנות והיין היו לא רעים בכלל). אה כן, היה גם ביקור בגן החיות בסן דייגו אבל הדודה כל כך עקשנית, שהיא לא הסכימה לקחת כיסא גלגלים, מה שהגביל את הביקור שלנו שם לטווח של 200 מטר.
מוזיאון הגטי
רות'-כריס
גן החיות
עכשיו אני ארחיב קצת על המפגש עם בן דודתי המיוחד - להלן "רופא השיניים". מפאת כבוד המשפחה אני לא אפרט יותר מדי, ורק אספר שזהו פלג יוצא דופן במשפחתי. בחצי היום שדודתי ואני בילינו עם בנה רופא השיניים, אשתו ושלוש הבנות הספקנו לאכול בראנץ' בסן דיאגו, שם מתגוררת המשפחה של אשת רופא השיניים - כן, שוב נסענו את כל הדרך, יום אחרי שחזרנו מהנסיעה המתישה לשם. אכלנו בראנץ' דקאדנטי לחלוטין, שכלל את כל סוגי האוכל והשתייה הקיימים בעולם באכול כפי יכולתך. אין פלא שהאמריקנים נלחמים בהשמנה, ושכל הקרובים של אשת רופא השיניים עגלגלים כמו כדורי גלידה.
אחרי הבראנץ' נסענו לביתם של קרובי המשפחה הרחוקים, כדי לפגוש את אביה של אשת הרופ"ש. האב הוא אורטופד מנתח, שסיפר לי על כל חוויותיו במלחמות של ארה"ב בכל העולם. אלא שלאחר מכן סיפרה לי בתו שהוא שקרן פתולוגי, שיצא מגבולות ארה"ב פעם אחת בכל בימי חייו. פגשנו גם את חברו השכן, ששיווק מטוסים לישראל. הוא שאל אותי מה אשתי עושה, וכשאמרתי לו שאשתי זה לא גברת, זה אדון, הוא כמעט בלע את הסיגר הריחני שהוא עישן...
לאשתו של האורטופד היתה תספורת מגוחכת ואיפור מוגזם לחלוטין. ובעוד האורטופד והשכן מעשנים סיגרים, ומדברים בהתלהבות עם הישראלי על כלי נשק וצבא (אלא מה?), אשתו, האחות והשכנה העגלגלות עישנו סיגריות ודיברו על ... שופינג! (אלא מה?).
ביום האחרון בל"א, פגשתי דודה נוספת, שהיא בריטית שחיה את רוב חייה בארה"ב, דודה דבי המקסימה. המפגש עם דודה דבי היה מרגש ומיוחד כרגיל, למרות שהוא כלל מפגש עם הגבר שהיא מתראה איתו בימים אלה (בחוסר התלהבות מופגן), שהסתבר כעוד הומופוב לא קטן. אני לא זוכר מה דודתי שאלה אותו אבל התשובה היתה: "מה פתאום? מה אני סוג של מתרומם?". מיד אמרתי לו שזה מעניין כי אני דווקא סוג של מתרומם. שוב נפילת לסת.
למחרת, נפרדתי מהדודה ונהגתי חזרה לברקלי. שוטטתי לי קצת בברקלי, ופגשתי את השכן השיכור מהפוסט הקודם. הוא היה רווי אלכוהול כהרגלו, אבל הוא זיהה אותי וכל כך שמח לפגוש אותי, שהוא אמר לי שהוא חוזר על עקבותיו לקנות עוד כרטיס הגרלה כי אני מביא לו מזל טוב... אח, איזה סיפוק!
בערב נסעתי ברכבות לפריסקו כדי לצפות בהקרנת הבכורה של הסרט המתעד את הופעתם של הקינסי-סיקס בלאס וגאס. הסרט הוקרן במסגרת פסטיבל הסרטים ההומולסביטרנסי בפני אולם מלא של כמה מאות צופים (הקינסי סיקס היא להקת הדראג + אקפלה = דראגאפלה של אנרג'ייזר). הוא היה עשוי טוב מאוד והיה הצלחה מסחררת. איזה סיפוק לכולם. הסרט הבא שמפיקי הסרט עושים מתעד את מאחורי הקלעים של הלהקה ומי יודע, אולי תיקולי 2 ייסע לשם לערוך אותו!
אז הנה קצת תמונות מהגאלה ומהקוקטייל החגיגי שנערך לכבוד הבכורה.
זה אולם תיאטרון הקאסטרו, שבו נערכה ההקרנה החגיגית
למחרת היה יום הפינוי של שארית החפצים של הרופאה והעורכדינית מהבית בברקלי. מיומנות הטטריס שלי עזרה לארוז את רוב חפציהם לעגלת היו-הול שנשכרה לטובת העניין. מה שהם חשבו שיקרה בשלושה טיולים הלוך ושוב, קרה בטיול אחד. איזה סיפוק. כמעט פיצה על הגב התפוס בשבועיים שאחרי...
br />
משחק הטטריס הגדול בעולם
היו-הול חונה מחוץ לבית, ארוז ומוכן לנסיעה
ובחזרה לבית על ההר. למחרת פגשנו את פאט ובוב, הבעלים הקודמים של האחוזה. זוג היפים מזדקנים, חמים וחביבים. הם נתנו מענה לכמה שאלות לגבי האחוזה ולקחו את אנרג'יזר, הצופיפניק ואותי לביקור אצל השכנים. השכן הוא אמן המפסל פסלי מתכת ענקיים. פנים ביתם מעוצב במבחר פריטים צבעוניים ונעימים למראה. בתוך הבית נמצא גם אולם העבודה הענק שלו. מחוץ לבית יש נוף מדהים של העמק למרגלות השטח הענק שבבעלותם. בחצרם מסתובבים משוחררים הסוסים שלהם, וקצת רחוק יותר ניתן לראות את משפחת הלאמות הרגועה שלהם. החצר מלא בפסלים יוונים ובפריטי אומנות של בעל הבית. ליד הבית יש גינת קקטוסים צבעונית וחממת סחלבים.
קניתי עדשה רחבה למצלמה, אז הנה שתי תמונות שהתאפשרו בזכותה
והנה תמונות מהביקור עם פאט ובוב אצל השכנים
בשטח הבית של השכנים נמצא גם האגם הזה
חממת הסחלבים
ביום ראשון נסעתי לסן פרנסיסקו ליום הגאווה, ואחריו חזרתי לשבוע ההוא עם הילדים, שאיתו פתחתי את הפוסט. יש לי הרבה מה להגיד על השבוע הזה אבל זה יהיה כבר בהזדמנות אחרת.
קצת תמונות ממצעד הגאווה
זהו להפעם. הגיעו לכאן חברים של מארחיי, אז אני אפסיק להיות אנטי סוציאלי ואלך ללגום לי עוד בירה מרעננת. להתראות.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
