| 7/2006
יום העצמאות
הוד ריבר
אוקיי, יורים עלי, פוסט בתנאי לחץ, בוא נראה אם אני יכול. תבינו, אחת מהסיבות שאני דוחה את כתיבת הפוסט כל פעם, היא שאני צריך לשם הכתיבה הרבה זמן במקום עם מוזה מתאימה. זה פוסל את רוב ההזדמנויות שנקרות בדרכי. אז עכשיו אני בסנטה-רוזה, שלעניות דעתי זאת העיר הכי גדולה במחוז סונומה. באתי לכאן כדי לקנות לצופיפניק ווב-קאם ליומולדת שלו. מתנה אגואיסטית, שמטרתה לצפות בזיו פניו בשיחות שלנו איתו מהארץ.
אז בואו אני אספר לכם על החופשה המוצלחת, והכל כך נחוצה בימי שמרטפות קשים אלה, שהיתה לי בהוד-ריבר באורגון אצל החניך והמעסה.
טסתי לאורגון בבבוקר יום שבת, באוטובוס מעופף של חברת סאות'-ווסט. מי שיצא לו לטוס בחברת התעופה הזולה הזאת, יבין למה קראתי ככה למטוס. בוא נתחיל מזה שאין מקומות שמורים, על הכרטיס כתוב רק איזור איי, בי או סי. חוץ מזה, אם לשפוט לפי הנחיתה המפחידה של הטייס בתנאי מזג אוויר מעולים, הוא קיבל את הרשיון שלו מאיזה אתר באינטרנט.
יקירי החניך והמעסה אספו אותי משדה התעופה, ולקחו אותי ישירות לפסטיבל הבלוז בפורטלנד. הגויים לא שמעו על אמצעי הצללה, וכך בילינו את זמננו בשמש היוקדת בהקשבה לבלוז עם השפעות קאנטרי חזקות, לא משהו. את רוב הזמן בילינו, החניך ואני, בהסתובבות בין הדוכנים בפסטיבל, תרים אחר כל מה שמחולק חינם-חינם. נכון ישראלים למופת? ואז הסתבר שהמוזיקאים האיכותיים מופיעים לקראת סוף היום, אז יצא לנו לטעום רק שיר או שניים הרבה יותר מהנים, לפני שעזבנו לביתם תשושים מהשמש.
בדרך חזרה (פחות או יותר בדרך) עצרנו בעיירה בשם סטיבנסון בוושינגטון כדי להנות מטעימת בירות במבשלה בשם Walking Man Brewery. טעמנו כתריסר בירות ואכלנו אוכל טעים, ובסוף הטעימה הסכמנו שלושתנו על הבירה הטעימה ביותר שלהם -Barefoot Brown.
את הנוף הקסום מביתם כבר ראיתם, אבל הנה עוד כמה תמונות שלו:
לפני שאני שוכח, אני רוצה לנצל את הבמה הזאת להגיד תודה לשכן הנדיב שלהם, שפותח את רשת הוויי-פיי שלו לרשות הכלל, ואיפשר לי לגלוש במרץ מול נוף ההר המושלג, ולפרסם שם את הפוסט הקודם. הנה כמה תמונות של המעסה עובדת בקדחנות בגינת ביתם היפה והנעים (דקות לפני שהיא פצעה את ידה, ובכך זכתה בפטור מעיסוי גבי הדואב), ושלי מסתלבט.
לחברה טובה של המעסה והחניך יש חווה במרחק של כרבע שעה מביתם, הבית מוקף במטעי דובדבנים מזנים שונים, ובפרדסי אגסים. נסענו, יחד עם זוג חברים שלהם, לקטוף דובדבנים מהמטע ולהתבטל קצת בחיק החווה הקסומה.
חוות האגסים והדובדבנים
הדובדבנים על העץ
הדובדבנים בקערה
הדובדבנים בפה
ביום השלישי, החניך היה צריך לעבוד במיזם המידרדר שלו, והמעסה הלכה עם חברה הטוב הגיי (שדרך אגב הוא רפובליקני. אם מישהו יכול לעזור לי להבין את זה, אנא עזרו לי. זה קשור למזוכיזם אולי?) לאיזה שהוא מרתון נסיעה באופניים, שמגייס ממון לאיזו שהיא מטרה טובה.
אני, שהייתי עדיין עייף מהילדים ושכל גופי היה עוד כאוב ורצוץ, הצהרתי בתחילת הביקור שלי שם על כוונתי להתבטל, להירגע ולעשות אפס פעילויות. איך נתתי לשלישיית חבריהם לשכנע אותי לצאת איתם לטיול - אני לא יודע. שלישיית החברים כללה את איקס (שהיה בעברו ריינג'ר בשמורה, בנה לעצמו קיאקים והיום עובד רחמנא לצלן באינטל), את וואי אשתו (שעוסקת בהוראת כלכלת בית או משהו כזה) ואת בן-זוגו של הגיי הרפובליקני (שהוא מעצב פנים או נגר או משהו בסגנון) עם שני כלביו הפעוטים (אלא מה). כשסיפרתי להם על גופי הדואב הם שכנעו אותי להצטרף אליהם בכל זאת, בטענה שהכלבים מפונקים ולא יכולים ללכת הרבה ולכן אין לי מה לחשוש מהליכה מרובה. הם רק לא אמרו לי, שאחרי כמעט ארבעה מיילים של צעידה, אנחנו פשוט נתחיל לשאת אותם בידיים. איזו טעות, חזרתי צולע ועם כפות רגליים מיובלות . וגם, הטיול עצמו כלל בעיקר הליכה על שביל אופניים מאספלט ברוחב של נתיבי איילון, כשעצים משני צידיו מסתירים את הנוף היפה שמסביב. רוב הטיול הייתי עסוק בהבדלים התרבותיים בינינו לבין הצפון אמריקאים. למשל, בכל פעם שהגיח רוכב אופניים לקראתנו, הוא צעק להזהירנו ונצמד לצד האחד של הכביש. שותפיי לטיול, עצרו מלכת ונצמדו לצד השני של הכביש עד חלוף זעם. אני לא מגזים, היה מרחק של כשלושה מטרים בינינו לבין כלי הרכב האימתני. סיפרתי להם איך בתל-אביב, רוכבי האופניים נוסעים על המדרכות במרחק סנטימטרים ספורים מהולכי הרגל האדישים.
מה שפיצה על הטיול המתיש היה הארוחה שאחרי. אכלנו במסעדה מקסיקנית בשכונה של החניך והמעסה, אחלא מסעדה בשם Hood River Taqueria. אוכל פשוט וטעים והיהלום שבכתר - סוויצ'ה מ-ה-מ-מ-ת (חתיכות דג נא שנכבש בלימון), ממש כמו בפעם הראשונה שאכלתי את המנה אצל אישה פרואנית בביתה בקוסטה ריקה. כמובן שעמדתי על כך שנחזור לשם לארוחת צהריים ביום שלמחרת, ושוב, היה מוצלח מאוד. שם גם נתוודעתי לבירה המקסיקנית הטעימה "דוס-אקיס" (יעני שני איקסים, כמו אלה המופיעים על התווית).
בערב חזרנו לביתם החביב לארוחת ערב של סטייקים טעימים שהכינה המעסה וישבנו כולנו על מרפסתם לצפות בהר המושלג לעת שקיעה.
היום האחרון שלי בהוד-ריבר היה ה-4 ביולי בכבודו ובעצמו. החניך השכים כדי לקחת את איקס (הריינג'ר לשעבר) לטיסה במטוסו הפרטי. כאן הזמן לספר שהחניך בנה בעצמו, במשך כשלוש שנים במוסך ביתו, מטוס דו-מושבי! מרשים, לא? תיקולי 2 ואנוכי היינו הראשונים שהוא הטיס אי פעם, ביום האחרון לביקורנו הקודם באורגון. זה התרחש בזכות זה שהוא השכים כל בוקר במהלך ביקורנו כדי להשלים את מינימום שעות הטיסה הנדרשות להטסת נוסעים (או ליתר דיוק- נוסע). כך יצא שתיקולי 2 היה הראשון שהתלווה אליו בטיסה ואני השני. באותה טיסה, זכינו, החניך ואני לצפות, בהר הגעש (ברח לי השם), שבאותן שעות ממש התחיל להעלות קיטור ולאיים בהתפרצות!!
תמונת ארכיון
הפעם הייתי פחות נועז, ובעיקר מותש מהילדים, ולכן סירבתי בנימוס להצעתו של החניך להתלוות אליו לטיסה, ואיקס זכה מן ההפקר. לאחר שאלה חזרו מהטיסה, הלכנו כמה רחובות לרחוב שבו התרחשה צעדת ה-4 ביולי. הנה כמה תמונות:
כאן אולי המקום לציין, שגם החניך וגם המעסה היו בעברם מהנדסים באינטל. החניך ואני אף זכינו לעבוד שם קצת במקביל (בעוונותי עבדתי 6 שנים באינטל). הם התמזגו שם קצת יותר ממני, ובזכות זה רבים מחבריהם היום הם עובדים או עובדים לשעבר בענק החומרה. לאחר המצעד, נסענו לבילוי של בירה, משחקים ואוכל בבית הקיץ של מי שהיה המנהל של המעסה באינטל, וזכה שם בלא מעט מעות, מה שאיפשר לו לקנות בית קיץ מרשים על פיסת קרקע ענקית ליד נהר שוצף ולצאת לפנסיה מוקדמת. הנה גברבר מסוקס שדיגמן עבורינו על גדת הנהר:
ביומיים האחרונים בהוד ריבר, יצא לי לבלות קצת זמן, ולנהל שיחות נפש עם חברה טובה של מארחיי. זמרת וגיטריסטית, שמגבה את אומנותה בעיצוב אתרים, ונמצאת בעיצומו של תהליך פרידה כואב ושובר לב מזוגתה בתשע השנים האחרונות. היה בינינו קליק די מיידי, וכולי תקווה שזאת תחילתה של ידידות מופלאה, וגם שהיא תחזור להיות עם בת זוגה. הנה האתר שלה למי שמעונין.
סיימנו את חגיגות הארבעה ביולי בצפייה בזיקוקים כמובן. המעסה, שופעת שמחת החיים והאנרגיות, הצליחה בזכות ההתלהבות הילדית שלה להפיח התלהבות בכולנו.
למחרת נפרדתי בהתרגשות ממארחיי הנפלאים, וטסתי חזרה לאחוזה כדי לגלות שהילדים התמתנו הרבה יותר וכבר מראים סימני התרגלות והתלהבות מהבית החדש. כשלקחתי אותם לבילוי אחר צהריים בבריכה באחת מהעיירות הסמוכות, הנסיעה לשם היתה מרגשת. רוב הדרך הם דיברו על כך שהם שמחים שחזרתי, שהם התרגלו לכך שאני חי איתם ושהם עצובים מכך שאני אצטרך לחזור לארץ בסוף. בילינו כמה שעות טובות בבריכה במשחקים והשתוללויות ובסוף חזרנו להר עייפים אך מרוצים.
ביום שבת היה לי חופש מהשמרטפות, וניצלתי אותו כדי לעשות קצת שופינג בסנטה רוזה (אחרון ככל הנראה לפני החזרה לארץ), ואחר כך כדי לעשות טעימת בירות וארוחת צהריים במבשלת Russian River הצעירה. אני רוצה לשתף אתכם במסקנה שלי שמבשלות בירה זה כנראה אומר סיכוי טוב גם לאוכל טעים. זה הגיוני לא? אנשים שעוסקים בייצור מבחר מגוון של בירות, רבים סיכוייהם להיות בעלי חך מפותח. אני כבר פיתחתי הרגל של להזמין את מגש הטעימות במבשלות הבירה, ולכן לאחר שהגישו לי מגש נדיב של תריסר סוגי בירות, יצאתי משם מתנדנד קמעה. החלטתי לבלות עוד כמה שעות בעיר כדי לתת לאלכוהול זמן לפוג, והיות שאזלו הכרטיסים ל"שודדי הקריבים" עשיתי את הטעות וצפיתי בסופרמן החדש. לא יודע, אולי זאת היתה השפעת השיכר אבל רק חיכיתי שהסרט ייגמר. עוד סרט אמריקאי עתיר תקציב ודל נשמה.
ביום ראשון (שזה היום) חגגנו את יום הולדתו של הצופיפניק. קניתי לו בשם הוריי שעון מעורר, שהוא בעיקר מערכת סטריאו, שמחברים אליה את האייפוד לטעינה ולהשמעה איכותית של המוסיקה שמוזנת בו. בשמי ובשם בן זוגי קניתי כפי שציינתי ווב-קאם והגשתי אותה בתוספת ברכה שעיטרתי בעלים יפים מהגינה. נראה לי שהעלים מסמלים היטב את הלך הרוח שלי בימים אלה של לחיות את הרגע, מכיוון שהם היו מרהיבים כשנתתי לו את הברכה וקמלים שעה אחרי.
אז הנה עוד כמה תמונות ולהתראות בקרוב!
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
