אילן בדרכים ועוד
|
| 7/2006
 פוסט-פרה-סיום
הנה פוסט קצר לפני פוסט הסיום של הביקור כאן. אני מודה, ההתרחשויות בארץ השפיעו גם על מצב רוחי וגם על המוזה שלי, וזאת למרות שיכול להיות שזה בדיוק סוג האסקפיזם שארבעת קוראיי צריכים עכשיו (כן, זה רמז דקיק לגבי הכמיהה שלי ליותר תגובות. אבל למען ההגינות, אני אומר לכל מי שלא מגיב: אתם לא צריכים להרגיש אשמה על כך. הייתי רוצה לראות תגובות אבל זה לא שאני נותן דוגמא אישית בבלוגים שאני קורא...)
הנה כמה תמונות מטיול של חצי יום שעשיתי בגפי מפנגרוב לכיוון חוף הים, שכלל ביקור בשוק איכרים ועצירה לפיקניק של גבינות ויין בבית חרושת לגבינות באמצע הדרך. כנראה שילדים יכולים להריח מישהו שעיסוקו העיקרי הוא טיפול בילדים, כי שני אחים שהיו שם התיישבו לידי בשולחן הפיקניק, ולא משו משם עד שאימם התעקשה שיעלו למכונית. מצד שני יכול להיות שהם רצו לחקור את האיש המוזר שאוכל בגפו ומציג כל דבר שהוא אוכל למצלמת הוידאו שלו.
באחד מסופי השבוע שביליתי בהר, בחופש מהטיפול מהילדים, נסעתי מרחק של כשתי דקות מהבית כדי לקטוף אוכמניות מצד הדרך כדי לנשנש, וכדי להכין ריבה. כשחזרתי, הכנתי שתי ריבות. אחת מהאוכמניות שקטפתי, והשנייה משזיפים ששהו בהקפאה במקרר של אחי ובנזוגו למעלה משנה. שתיהן היו, לטעמי, כישלון. לאוכמניות הוספתי יותר מדי סוכר והריבה יצאה קשה מידי. בריבת השזיפים היה צורך להילחם בטעם שהותירה השנה במקרר על ידי הוספת מגוון תבלינים. אנרג'ייזר היה שותף לפעולה, וגם העניק להן שמות כדי לקדם את המכירה שלהן לטועמים: Blackberry Tapenade, Havdalah Spice Plum Chutney. הטועמים טענו שהריבות טעימות אבל אני לא הצלחתי להשתחרר מתחושת הכישלון.
לשני הילדים, איינשטיין והשובב, היו מופעי סיום של הקייטנות שלהם. מאוד התגאיתי בהם, וכל מה שהיה חסר זה שאני אתפוס איזה אמא ליד ואגיד לה "זה האחיין שלי!":
בשבת האחרונה הגיעו לביקור מאורגון, אל בית משפחתי שעל ההר, החניך והמעסה. לצערנו, התזמון היה בדיוק כשהיה כאן מזג אוויר חם בצורה קיצונית, כמו שלא היה כאן שנים (מעל 40 מעלות צלזיוס). כמובן שאנשים לא ערוכים לכך, והחום בבתים הלא ממוזגים היה בלתי נסבל (ואני חשבתי שאני מצליח להימלט מהקיץ התל אביבי. טוב, לפחות הצלחתי לפספס את המלחמה...). אני לא יודע בדיוק מה תהיה ההשפעה על היינות של שנת 2006 מסונומה, אבל די ברור שתהיה כזאת.
החברים הגיעו לכאן עם מטוסם הקטן, אז הלכתי עם אנרג'ייזר והילדים לאסוף אותם מהשדה. בשדה התעופה הקטן של העיירה פטלומה יש חנות שמוכרת סגווי. מכירים? זה כלי רכב דו-גלגלי מדהים ומתוחכם שיש סבורים שבעוד כמה שנים יציף את מחוזותינו. לקחתי אחד לנסיעת מבחן וזה היה כיף וקל מאוד לתמרון. אני רוצה אחד כזה!
למחרת, מוקדם מאוד בבוקרו של יום שבת, החניך לקח את אחי לטוס איתו, והם ראו את האחוזה ממעל. אחי נהנה, והכריז באותה התלהבות שאני ביטאתי לגבי הסגווי, "אני רוצה אחד כזה!"
ולסיום, המלצה על מסעדה טובה למי שמתענין: אחי ובנזוגו הזמינו אותי לארוחת ערב במסעדה טובה בעיר פטלומה בשם גרפיטי, מומלץ אך יקר.
ועוד כמה תמונות אווירה מהעת האחרונה.
עד כאן להפעם, בתקווה למחר קריר יותר בסונומה ובארצנו.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
