סיפוריו של הצופה מהצד

בנדודיי, פגשתי ערים גדולות יותר מכל אדם, ובעוונותיי, חשבתי שאני יכול להיטמע שם, להתנהג כאחד הילידים,  ללמוד את דרכי השבט, להיות אנתרופולוג לעת מצוא ולגלות את דרכיהם, אך למען האמת, לא הייתה שם שום מטרה אקדמאית נשגבת, רק רצון להשתלב בתוך הריקבון, לא רק להשתלב, ללמוד ליהנות ממנו, לאהוב אותו, להרגיש מחובר אליו בכל נימי גופי ולא לעזוב לעולם, לומר, זו העיר שלי, ולהתכוון לכך.

ברגעים הטובים, חשבתי על זה בתוך מסגרות של "יום אחד", ברגעים המפוכחים יותר הבנתי, החיים האלה לא בשבילי, ואני לא מדבר על החיים במובן של הרעיון המופשט, אלא, ה-חיים, האנשים החיים אותם, הם לא בשבילי, הם שמחים מדי או מנוכרים מדי או מכחישים מדי או שהם פשוט יותר מדי מכל דבר, והחיים האלה, זאת אומרת, הרעיון המופשט הזה של החיים, גדולים עליי, כמו העיר הזו, כמו מכנסי באגיז, כמו חולצה של אבא שלך, גדולים עליי.  לא נשאר לי אלא לקנא באנשים העצובים שזכו לקרוא לזה בית, לקנא באנשים משוטטים ברחובות, באנשים מקריאים שירה בפאבים פחות או יותר חשוכים, באנשים מקשיבים להם, במלצרית עוברת עם בירה, לעזאזל, אפילו במאבטח בכניסה.

אנשים מקריאים שירה בפאבים, בואו נחזור לזה רגע. כמה אומץ צריך, כמה פתיחות, לתת את האמת שלך על הבמה, וכל אחד נותן חלק קטן, כמו קדימון לסרט, ונשאר לאחר מכן, שותה בירה על הבר, מחכה להיא שתבוא ותגיד, היא רוצה לראות את ההמשך. הוא ייקח אותה הביתה, אולי יקריא לה שירה, אולי לא יספיק, אולי תקפוץ עליו בחדר המדרגות, שיחשוב, פעם אחת מזויינת בחיים האלה, שווה להיות משורר, שירגיש כמו כוכב רוק, מגיע לו, ומגיע לה, גם לה, על זה שעשתה זאת, שיכתוב עליה שיר, יקריא אותו פעם הבאה שהוא קורא שירה בפאבים, שיר ליעל, או רוני, או כל שם אחר, כדי שהבחורה הבאה שתבוא אליו, בעודו יושב על הבר, ותאמר שהיא רוצה לראות את ההמשך, לא תרגיש כל כך לבד.