סיפוריו של הצופה מהצד

מוזר, איך שאת מחכה לו ככה.

שולחן ערוך, נרות דולקים. הנוכחות שלו עדיין פה, משאירה כתמים על טפטים ומנורות תקרה, אופפת אותך בריח הבושם שלו, שבטח כבר נעלם, כל אחד שייכנס עכשיו לא יריח כלום, אבל את, כאילו טבוע בך הריח, לא יעזוב לעולם, והשעון כבר מזמן צלצל תשעה צלצולים, אפילו עשרה, כמעט העז להגיע לאחד-עשר כשהורדת את נעלי העקב בבעיטה, כיסית את האוכל, ניקית את הכתמים על הטפטים.

שולחן נקי, נרות כבויים. את מביטה מהחלון, יונקת סיגריה, אולי יגיע בכל זאת, שלא יראה שישבת וחיכית, את, מה שבראש שלך את עושה, עומדת בחלון עם סיגריה, אפילו שהוא שונא את הריח, ויותר משהוא שונא את הריח הוא שונא את הפוזה הזו, אומר שזה מזכיר לו את האלמנות הזקנות מהשכונה שלו, אלה ששמות איפור ומתלבשות יפה רק כדי לשבת למטה על הספסל עם כל שאר האלמנות, מחכות ששאר נשות השכונה יתאלמנו בעצמן. הוא לא השתמש בכל כך הרבה מילים, כמובן. הוא לא איש של מילים, מושיקו, לא איש של מחוות רומנטיות, אבל איש. איזה איש. חלק אומרים, איש של כבוד, חלק, איש של עבודה. את, את יודעת שאהבה אחת יש לו, המונית המחורבנת הזו. בוקר עד ערב, או ערב עד בוקר, ואחרי המשמרת הולך לישון שש שעות, בדיוק, הוא אומר שיותר מזה זה חטא, חטא העצלנות, אפילו שאין באמת חטא כזה. ואחרי שש שעות, קפה, חזק, בלי סוכר, כמו הגברים של משפחת בואנדיה, רק קצת פחות טראגי. אחרי הקפה, יוצא לרחוב עם דלי, מנקה את המונית, והילדים של הרחוב, הם כבר רגילים אליו, חלק מהצעירים יותר עוזרים לו, חלק מהמניאקים המבוגרים זורקים לו זבל על האוטו בלילה, יושבים בחוץ כל בוקר לראות אותו מקלל ומזיע ומנקה את המונית היקרה שלו.

תראי איך נסחפת. איך נכנסת שוב לתוך הלולאה הזו, אכזבה-כעס-רחמים-אהבה-אכזבה. כי מה זה אשמתו בעצם. הוא לא בחר להיכנס למקצוע הזו, זה אבא שלו, כל החיים שלו היה נהג מונית, בתקופה שעוד היה בזה כבוד, טוב, בתקופה ההיא לכל מקצוע היה כבוד, העיקר שהיה מקצוע, היה נהג מונית כל החיים שלו, וכמה חודשים לפני שמת, כשכבר לא יכול היה לנהוג יותר, קרא למושיקו, אמר לו שהמונית שלו עכשיו, ושהוא מצפה ממנו להמשיך את המסורת של המשפחה, לקחת את השם ולהמשיך איתו הלאה. ומושיקו, מה יכול היה לעשות, הסכים. ואצלו אין משחקים, תמיד אומר, גבר, אם אין לו מילה, אז מה יש לו? כלום. אז מילה יש לו, ומונית גם יש, ונוסעים, אפילו קבועים, מחכים לו כבר בשעות קבועות מחוץ לבית או מתקשרים אליו באמצע הלילה שיחלץ אותם ממסיבה, ולא נעים לי ככה להעיר אותך, אתה יודע, אבל אני יודע שאפשר לסמוך עליך, והוא, גם בין משמרות, תמיד במסירות, בטח, לא ישנתי, איפה אתה? אני כבר מגיע, אל תדאג.

ואליך? אליך הוא מגיע? לא מגיע. אז בסדר, שלא יגיע. ושימשיך עם ההתנהגות שלו, עם האיש של כבוד שלו, עם הריחוק שלו. אפילו בלילה, לא מסוגל לישון מחובק, אפילו לגעת הוא לא יכול, אומר חם לו, קר לו, מוזר לו לישון בשתיים, אפילו אחרי 20 שנה. אומר, שינה זה קודש, מה יקרה אם במקום לישון אני אחבק אותך ואהיה עסוק כל כך בלא לזוז ולא להשמיע קול ולא להעיר אותך שבסוף אני לא אישן בכלל, ואז איך אני אנהג במונית? לא, לא, הנוסעים לפני הכל, המילה לפני האישה, תמיד. ואז בחתונה, כשאמר שאת והוא זה לנצח, זה לא מילה? לא, כבר אז הוא אמר, הזהיר, שאת תמיד תהיי האישה האחרת, ולקחת על עצמך את התפקיד, בטוב וברע, בבריאות ובחולי, בבעיות מנוע וחוסר בשמן.

הנה הוא בא. הנה, עם הכרס, עם הקרחת הקטנה שכבר נהייתה לו, איזה יפה היה פעם, איזה יפה הוא גם עכשיו. יעלה, לא ידע מה היה פה, לא ידע על נרות, ועקבים, וכתמים, יחשוב הכל בסדר, בכלל, הוא לא חושב על דברים כאלה, ואת, חושבת, אבל לא מדברת, כלומר, את מדברת הרבה, ובקול, כולם יודעים את זה, אבל כשזה רק שניכם, את נותנת לו להיות הגבר שהוא, הגבר שאמר רק פעם אחת בחייו, אני אוהב אותך, הגבר שייתן את חייו בשבילך, ובשביל המונית.