סיפוריו של הצופה מהצד

זה בוקר

ואת, פוקחת עיניים בצהרי היום

חבלי הלידה של היום אינם מענייניך, את

אוהבת לראות אותו דועך

נופל ומת, כן, יש אנשים

שרואים סרט

בשביל הסוף,

בשביל לראות את הגיבור

נופל.

אז בואי, בואי תראי אותי נופל, זו ההצגה הכי טובה בעיר, אני בטוח, למרות ש, אם נהיה כנים, אף פעם לא הצלחתי לעקוב אחרי העיר הזו, או אחר כל עיר אחרת למען האמת, היא תמיד הייתה צעד אחד לפניי, ואולי נתתי לה לעקוף אותי, שיהיה אחרי מי לעקוב. את מבינה, מעולם לא הצלחתי ללכת לבד. הבנתי איך עומדים, זה פשוט, אבל ללכת, אף פעם לא הבנתי לאן, אז עקבתי, ועקפתי, ואחרי כל עקיפה, נפלתי , אז המשכתי לעקוב.

חברה שלי, היא קמה בצהריים. זה טוב, זה נותן לי זמן לתרגל הליכה. מהחדר לחדר השירותים, משם למטבח, וחזרה אליה, אני מתהלך בביתי כמו זר, מנווט ומתברבר ומזעיק עזרה ומצליח למצוא את הדרך חזרה, כל יום, עד הצהריים, אז היא מתעוררת ואנחנו נופלים לקפה ועוגיות, שאליהן, משום מה, אני תמיד יודע את הדרך. איתה, אני משער, זה כמו ללכת במעגלים, כשאני עוקב אחר צעדיה ומנסה לגרום לה לחשוב שהיא עוקבת אחר שלי, זה היופי, ההונאות הפשוטות של החיים, היא לעולם לא תדע זאת, אני בטוח, אלא אם כן היא נמצאת פה כרגע, ואם כן, הרשי לי לומר לך, אל דאגה, הדרך ידועה לי כבר שנים, כל התברברות מחושבת מראש, כל נפילה מתוכננת, ואם היא לא פה, אז עדיף, בחורה חכמה, חברה שלי, היא כבר הפסיקה להאמין לי מזמן.