אם במקרה אתם סטודנטים שקוראים כאן, המילים הבאות בטח לא זרות לכם...

תקופת בחינות.

מאז כתבתי לאחרונה עבר חודש (+-), תקופת המבחנים החלה,

חמישה מבחנים ושתי עבודות כבר מאחוריי,

עד כה צפויים לי שני מועדי ב', אולי עוד אחד (טרם קיבלתי ציון),

ושאר הציונים דווקא לרוחי, שזה אחלה.

אבל זה לא נגמר.

הסמסטר הבא מתחיל לו ביום ראשון, וחופשת הסמסטר שלי תסתכם ביום שבת בלבד,

שכן בשישי בבוקר (השכם!) יש עוד מבחן.

אני חייבת לציין שהתקופה הזו לא קלה לי.

הסובבים אותי יודעים, מרגישים, קשה שלא... דברים כאלה משפיעים עליי.

מצבי הרוח שלי נדים כהנה וכהנה...

החל מייאוש מוחלט, לחץ, תשישות, תסכול, רוגז,

ועד לשמחה (בעיקר כשמוסיפים עוד וי לרשימה, או ציון טוב לממוצע), ואופוריה.

אין לי כוחות יותר.

אני משתדלת בכל מאודי למשוך הלאה, ללמוד, לקרוא עוד שקופית במצגת, עוד סיכום מאמר,

המילים מטושטשות, התאוריות נוזלות לי במוח, מחקרים, מושגים, הכל מתערבב...

לצערי, המבחן הוא בקורס היחיד ממנו הברזתי כמעט באדיקות במהלך הסמסטר.

לשמחתי, חלקים נכבדים מן המבחן למדתי בעבר בקורסים אחרים, נקווה שזה יעזור, ואולי אף יצילני.

**

אני ממש רוצה לברוח מהנושא השני שמכביד עליי, כי כבר נמאס לי שהוא צף בכל פעם,

ונמאס לי שככל הנראה הוא ימשיך ויצוף -

אהבה,

Or "lack there of" if to be exact..

אני משתגעת, אני מנסה שזה לא יטריד אותי, אני מנסה את הקלישאות של "אל תדאגי, זה יגיע" או "זה יבוא כשלא תצפי לזה" (אה, אז כל מה שאני צריכה זה לא(!) לחשוב על זה? למה לא אמרתם קודם...). ואני רשומה לאתר היכרויות, ומתכתבת קצת עם אנשים, ואני מנסה להגיד לעצמי ש"היה לך סמסטר נורא נורא קשה, ולא היה היה לך זמן, בסמסטר הבא תהיי יותר פנויה רגשית בשביל זה". אבל בסופו של דבר, ואחרי כל שיחות הנפש הללו עם עצמי, אני לבד.

יש מסביבי זוגות בכלמקום, זוגות שנראה שטוב להם, שמתקדמים בחיים, שעוברים לגור ביחד, שמתארסים, שמכירים, שצוברים חודשים ביחד. ואני לבד.

בשיחה פולנית עם אמא שלי, היא אמרה לי "אל תדאגי, גם אצלך זה יגיע" (בתגובה למשהו שרירותי שציינתי על זוג חברים שלי, ושלא היה קשור כלל לעצם רווקותי), ומתוך רצון לעקוץ עניתי "או שכן, או שלא.. את יודעת, לא לכולם זה מגיע". והיא ענתה "אם אני מצאתי, גם את תמצאי" - ולא ידעתי אם להקרע מצחוק מבפנים, או לבכות.

אני צעירה, אני יודעת. אבל זה לא אומר שאני רוצה להיות לבד.

אני לא מחפשת חתן לחודש מאי, אני מחפשת מישהו לדבר איתו, לצחוק איתו, לישון איתו, ולהתעורר איתו בבוקר. מישהו שיתקשר לספר לי דברים שמרגשים אותו, ודברים שירגשו אותי, מישהו שיתקשר לשאול לשלומי, או סתם ללחוש שהוא אוהב אותי.

אני רוצה להתאהב מחדש.

בתור התחלה אני רוצה למצוא אנשים ראויים לדייטים, אני רוצה לצאת ולהנות, אני רוצה שמישהו יחשוב עליי ויתחשב בי, שיפרגן, שיחזר. אני רוצה מישהו שאני אוכל לצאת איתו תקופה ולהרגיש טוב עם זה, אני רוצה להתאהב, אני רוצה קשר בריא.

אבל אני צריכה להפסיק לרצות, אה?

הסיכוי הקרוב ביותר שיש לי למציאת Prince Charming הוא בפורים, בתחפושת, לא? או שגם בפורים כבר אין נסיכים..?

**

אני רוצה שתקופת הבחינות הזו תיגמר, ושגם מועדי ב' כבר יהיו מאחוריי (או לפחות אלה שיתקיימו בשבועות הקרובים).

אני רוצה לדעת מה אני רוצה מעצמי, בלימודים, בחיים, אני רוצה לשחזר חלקים ממי שהייתי...

Lidya,

שהכתיבה כאן עזרה לה לבזבז כמה דקות בהן (אידיאלית) היא אמורה הייתה ללמוד.

וככל הנראה הסירה רק חתיכת אבן קטנה מליבה...