אוי, התנוונתי.

את תקופת הבחינות סיימתי בתשישות ואפיסת כוחות (אפשר לקרוא את הפוסט הקודם שלי כדי לקבל את ה-vibe, הוא מנוסח די טוב), וקשה להגיד שהרבה השתנה מאז.

בסוף השבוע האחרון חגגתי, כמרבית עם ישראל, את חג הפורים. 

דווקא היה חג מוצלח ממש! היו לי שתי תחפושות שאהבתי... אחת funky למדי, כייפית ומנצנצת, והשניה - שמלה מרהיבה וסקסית (אך רחוקה מלהיות נלוזה), מהודרת שכזו - שהרגשתי בה כמו נסיכה אמיתית. היה כיף.

בגזרת הבחורים אין הרבה חדש. דווקא קיבלתי הצעה מעניינת לדייט. אני כותבת "מעניינת" - כי זו הצעה מבחור שאני מכירה כבר כמה שנים, וממש חשקתי בדייט הזה, די מזמן, והוא הפתיע אותי לגמרי כשהוא הציע עכשיו. אני מכירה את הבחור, אנחנו נפגשים לפעמים, בעיקר במסיבות (חברים משותפים), תמיד בתיווך, ואת הנשיקה הקודמת שלנו, "חגגנו" לפני שנתיים, איך לא- בפורים. 

הוא בחור מקסים, טוב לב, משקיע, קצת Player, אבל לא בקטע מוגזם, אם כבר אז בקטע הבטוח-בעצמו (שאני קצת כמהה לו לאחרונה).

תכל'ס, באותו ערב הייתי מוכנה להמשיך איתו אל תוך הלילה... אבל הוא פרש די מוקדם (אחרי שהבטיח שיתקשר), ואני חזרתי למסיבה, שנראתה פתאום שמחה ועליזה הרבה יותר. 

הוא עמד בהבטחתו ליצור קשר, הסתמסנו ביומיים שלאחר מכן, ואז הגיעה האכזבה- הוא אמר שהוא חולה, וביטל את הפגישה. אני ממש רוצה להאמין שזה נכון (כן, למרות שזה אומר שהוא חולה, הוא יבריא), ושהוא לא סתם משחק איתי... אחרי הכל, הוא הרי לא היה חייב לי כלום במסיבה, או אחרי זה... הביטול גם לווה בהבטחה (חוזרת ונשנית) שהוא מבטיח לפצות אותי על זה. 

עכשיו שלא תבינו לא נכון, אין לי קראש מטורף על הבחור, אני לא מכירה אותו מספיק טוב כדי שיהיה לי... אבל זה בהחלט boost ממש טוב לאגו, שפתאום בחור שמוצא חן בעיני יוזם, מחזר, ומשקיע. (אוי, וכל זה לפני הדייט הראשון - מה עשיתי?).

אני נורא רוצה לא להתאכזב, אבל תקופת היובש שעוברת עליי לאחרונה (Dating wise) ממש רוצה דייט ראשון מוצלח (או.... אפילו איזה סטוץ טוב), הפחד הנוכחי שלי זה שזה פשוט יתמסמס... וממש לא בא לי.

אני יודעת, משנים של היכרות עם עצמי - שאני צריכה להרגיע את עצמי, לא לטפח תקוות, כדי לא להתאכזב אם אף הבטחה לא תצא לפועל, שאני צריכה להחליט שלא אכפת לי, ומה שיהיה יהיה, ושאני צריכה לשבת איפשהו, ולחכות - אחרי הכל, הכדור אצלו... 

אבל אני בחורה, ואני אני, ואני מטורפת, לפעמים - ואין לי סבלנות. למה הוא לא מתקשר? :-\

בנימה קצת אחרת (זווית שונה של המחלות הנפשיות שהחלטתי שיש לי...)

רציתי לספר פה כמה מילים על סבתא רבא שלי. 

זה סיפור מעניין, ואני לא יודעת כמה אני רוצה "לפרסם" אותו, אבל אני חשה איתו הזדהות, ולמרות שהבלוג הזה חשוף, הרי שהוא בכל זאת נחבא בפינה חשוכה של הבלוגספירה. אני בעד שאנשים יקראו פה, מן הסתם - ועם אלו שהגיעו עד הלום, יאללה - נשתף.

כשסבתי הייתה ילדה צעירה, בת ארבע (או אולי שש? אני חושבת ארבע), המשפחה שלה התגוררה בברלין, גרמניה. מדובר בשנות העשרים המאוחרות.. אמא שלה, קמה יום אחד ועזבה. 

נכון, יכול להיות שהסיפור עבר גלגולים נוספים עד שהגיע לאזניי, אך למיטב ידיעתי לא היו "צרות" עם בעלה, או באיזשהי גזרה אחרת, היא פשוט קמה. ועזבה. 

העדות לכך שדווקא לא הייתה סיבה "טובה" לעשות זאת, היא שהבחורה עזבה לא רק את המשפחה אותה יצרה (בעלה ושני ילדים רכים), אלא גם את משפחת המקור שלה. היא ניתקה קשר עם כל קרוביה, כולל אחיותיה (ואחיה? כאמור, אני לא זוכרת את כל הפרטים). היא עזבה את גרמניה, התגוררה אי אלו שנים באיטליה, אולי בעוד מקום, והגיעה בסופו של דבר לארץ ישראל. 

סבא רבא שלי מצא את הדרך להתגרש ממנה, ואף נישא מחדש כעבור שנתיים, וכך סבתי "זכתה" לדמות אם חדשה שתלווה אותה בהמשך חייה. הקשר עם המשפחה של האם הביולוגית נשמר (כלומר, הדודים והדודות של סבתי).

סבתי, יחד עם הוריה ואחיה, עלתה אף היא ארצה כשהייתה בת 12, הכירה את סבי, והם הקימו משפחה בארץ. 

יש עוד המון סיפורים מרתקים המתלווים לסיפור המסגרת הדל הזה, אבל היום אני רוצה להתמקד בסבתא רבא שלי - הביולוגית.

סבתי נתקלה באמה פעמיים בארץ. אחת כשהייתה בת 18, עלתה על אוטובוס בת"א, ושם היא ישבה. והשניה כשכבר הייתה לאם בעצמה, והלכה ברחוב עם שני ילדיה. בשתי הפעמים האם לא אמרה כלום, ישבה ושתקה לנוכח בתה הנמצאת מולה. 

(זה הרגע לציין שאני מתה לדעת איך סבתא שלי הרגישה באותן פעמים, או בכלל בנוגע לסוגיה- לצערי לא התבגרתי מספיק כדי לשאול את השאלות הקשות לפני שהיא נפטרה).

חשבתי על זה, וסבתא רבא שלי ודאי הייתה בגילי, אמצע שנות העשרים, אולי מעט מבוגרת יותר, כשעשתה את ההחלטה המטורפת הזו - לקום וללכת. 

והנה מגיעה הסיבה שלשמה כתבתי את הסיפור הזה כאן (אויש, זו פעם ראשונה שאני מעזה להעלות את הרעיון הזה על הכתב) - חלק בי, ניצוץ, שביב, מעריץ אותה על כך. 

אני שונאת אותה על מה שהיא גרמה למשפחה, לילדיה, לסבתא שלי לעבור. שונאת אותה כי זה מעשה מרושע ונתעב. 

אבל מעריצה אותה (ואולי מפחדת עד אימה), כי אני חושבת שאיזשהו חלקיק מהטירוף הזה, ייתכן ועבר גם אליי, בגנים, דילג וקיפץ מדור לדור, עד שהתנחל בנפש המוטרדת שלי.

אילולא הייתי מפחדת כל-כך, הייתי אורזת את הדברים שלי ונוסעת. אני יודעת שאם וכאשר תהיה לי משפחה, אני לעולם לא אעיז לעשות את זה. אבל גם היום, כשזה אמור להיראות "קל יותר" - הרי זה לא. יש לי כאן משפחה שאני אוהבת, ובשבילם, כנראה, אני אשאר. אני מאמינה שארצה לחיות בחו"ל, ועם זה אולי יום אחד אמצא דרך להשלים, אבל לברוח אני לא יכולה.

וחבל. חבל כי זו יכולה להיות תחושה משחררת כל-כך. הידיעה שאפשר להתחיל מחדש, ולהסתדר במקום אחר, בלי חצי התואר שיש לי היום, בלי משפחה, וקשרים, וחברים, ופרוטקציה. בלי טילים בדרום, ומדינה מושחתת ומגעילה שלפעמים עושה לי חשק לא לקום בבוקר. 

אני לא בדיכאון, לא כרגע בכל אופן (נו, מי יכול להכחיש שגם זה עוד ייפול עלי, בטח, יום אחד?)  - אבל הכמיהה הזו לקום, לעזוב את הכל, וללכת לחפש את עצמי, מקננת בי, חזק.

אני לא מתכוונת אגב לאיזה טיול, מורוטוריום שכזה (אני אמנם אוהבת טיולים, ולא הייתי מתנגדת לעוד חצי שנה לבד איפשהו בעולם), אלא ממש להתחיל מחדש, להשתכן באיזו ארץ אחרת, להכיר אנשים חדשים שיהוו חלק מחיי, אהובים חדשים, שכנים חדשים, שפה חדשה ונופים חדשים. חדשות אחרות. מקצוע אני כנראה לא אשנה (לא שיש לי אחד כרגע, אבל דווקא ברצון להמשיך עם כיוון החיים, אני די מרוצה), אבל אפשרויות לימודים ואפשרויות תעסוקתיות אחרות יהיו פתוחות בפניי. או אולי סגורות? זו תעלומה, ובכל זאת, היא נראית מפתה יותר מהעתיד שצפוי לי כאן היום.

זו בריחה, אני יודעת. בעיקר לאור העובדה שאין לי שום מושג איזה עתיד אני מציירת לעצמי, אם הוא מזהיר ומבטיח כמו שכולם תמיד אמרו שהוא יהיה, או אולי אפרורי ומשמים?

אנחנו יוצרים את המגבלות של עצמנו, ואנחנו יוצרים את העתיד של עצמנו, אבל מה עושים כשהדרך מטושטשת?

אני צריכה לצעוק. 

אני מקווה להצטרף השבוע לחדר כושר, ואולי להוציא שם אגרסיות. אני צריכה שמשהו יקרה, ינער אותי. נראה שכבר לא אכפת לי מדברים, ושלעולם לא אכפת ממני. 

במקום שזו תהיה תקופה של העצמה, אני מרגישה שאני נובלת, מתנוונת, מאבדת את עצמי. 

שיהיה לכם יום נפלא, 

ושתלכו לישון בשלווה הלילה, 

אוהבת,

Lidya. 

(טוב, אני חייבת להתוודות על משהו - הסיום הזה, "אוהבת" נדיר אצלי מאוד. הוא בקושי נכתב למישהו, אפילו להוריי בקמצנות, ואילו פה, זה מרגיש לי אך טבעי לסיים כך פוסטים - תחושת הכתיבה כאן היא כה אנטימית, ואני כ"כ מקווה שמישהו יקרא ויצליח להתחבר, או להבין, או להכיל, שלהוסיף קמצוץ אהבה בסוף, שאני כ"כ חפצה לחלוק- נראה לי כמו הסיומת הראויה, לא כך?)