שוב הדגדוג הזה בקצות האצבעות - המוכר, זה שאומר לי "תכתבי!".

גררתי את זה יום, גררתי יומיים. התחבטתי בשאלה הנצחית אם כאן או על דף (עם עט!).. 

ובסוף השיטוט בבלוגים האהובים עליי הוא שהכריע, הוא שהשיבני לפינה הזו כאן, ולא הותיר בפניי הרבה ברירות - לכתוב.

אני אפתח (כהרגלי, לעיתים) בהתנצלות. אני מרגישה כמעט אשם על שאני מתיישבת לכתוב כאן כשלא טוב לי, כשלא נוח. ובכל זאת, זה הלך הרוח כרגע, ועם זה צריך להתמודד.

אז מה עובר על כוחותיינו?

תשישות, נתחיל בזה. 

אין לי כח לכלום.

השבוע הזה של פסח אמור היה להיות עוגן, זמן שבו אוכל סוף סוף להתגבר על התשישות שנותרה מהסמסטר הקודם, החופש אמור היה לספק לי את מיטב שעות השינה אליהן כמהתי כ"כ, את ההזדמנות לשבת ולבצע את מטלותיי (חובותיי האקדמיות) כמו שצריך, להבין, ולהשתדל שלא להעתיק מאחרים.. אמור היה להיות לי זמן לקרוא את המאמרים (שלושה, במקור) שהיה עליי לקרוא. 

ואמור היה להוותר לי זמן אקסטרא כדי שאוכל להרגיש שניצחתי את המערכת - רציתי ללמוד איך משתמשים בשפת תכנות שאני אמורה לעשות בה פרוייקט בסוף השנה, רציתי לקרוא מאמר או שניים שעניינו אותי עוד מהסמסטר הקודם, וכלל לא היה לי זמן אליהם, ורציתי להתחיל ולהתכונן לשני המבחנים הצפויים לי בסוף החודש. 

אז רציתי.

אבל למה שמשהו מזה יקרה? אה?

ליל הסדר היה כייפי למדי. אמנם נשברו כמה מסורות שאני אוהבת, ולא הכל היה לרוחי מבחינת "ניהול הסדר", אבל זה גרם לי להבין שאין מה לעשות, החיים ממשיכים, כולנו מתבגרים, וגם זה בסדר. 

בבוקר למחרת המשפחה שלי טסה לחו"ל, והרגשתי הקלה מסויימת, שהנה - החופש הזה הולך להיות מנוצל כאוות נפשי!

לצערי, שום דבר מתכניותיי לא יצא אל הפועל. 

כבר כמה שבועות שאני מתבוססת בשאלות קיומיות על עכשיו, ועל העתיד, ומה יהיה, ואיך... ודווקא נרגעתי קצת (אחרי ששיגעתי כמה אנשים, ואת עצמי), אבל פתאום הבהלה הזו חזרה. ביחד עם זה, הרגשתי שאני נשברת, או עוברת משבר, או לא יודעת מה - ועד עכשיו אני לא יודעת (או לא מוכנה להודות) בסיבה. 

ההשפעות?

לא מצליחה לישון כמו שצריך (מתעוררת כמה וכמה פעמים בלילה, מתעוררת "סופית" מוקדם למדי).. אני רעבה כל הזמן, למאנצ'יס שכאלה.. אני לא מצליחה להתרכז, מה שאומר שכל נסיונותיי להתחיל את שיעורי הבית כבר בתחילת השבוע עלו בתוהו.. 

ולמעשה, שומדבר לא הלך כצפוי. לא הצלחתי לנוח, לא הצלחתי לעשות שיעורי בית (קראתי מאמר אחד, עיינתי בכל שלוש המטלות שהיו לי, התחלתי את כולן ולא סיימתי ולו אחת מהן.. :\ , אין מה לדבר על כל מה שרציתי להספיק "מעבר"), וכל אותה העת הייתי (ועודני) מוטרדת, מה שגרם ללחץ להתגבר. ארג.

אה כן, כדי להוכיח לי שהיקום תומך בכאוס הזה שעובר עליי, גנבו לי את ה-Ipod, כיף גדול..

זה לא אומר שהשבוע כולו היה גרוע, יצאתי עם שותפיי ליום כיף בירושלים, בילינו בכלמיני אטרקציות שטרם יצא לי לבקר בהן (גם החיות התנ"כי, עיר הקרח, והרכבת הקלה..!), וגם שוטטנו קצת בעיר, ומצאנו את חנות הספרים יד-שניה ברחוב ש"ץ, שהיא מעכשיו אחד המקומות האהובים עליי. היה יום ארוך ופורה, והיה כיף ממש..

גם ראיתי כמה סרטים, (אחד אפילו בקולנוע! כמה רטרו מצידי?), נפגשתי עם כמה חברות טובות... ובכל זאת, קשה להגיד שהיה חופש כייפי, ויתרה מזאת, קשה להגדיר אותו אפילו כ"טוב". 

מה זה אומר?

המסקנה העגומה אליה הגעתי השבוע, היא שאני מרוצה למדי מהחיים שלי - אבל לא מרוצה ממי שאני. 

הו כן, אני יודעת שזה נשמע טוטאלי, אבל ככה זה מרגיש, ואני לא מרגישה כל צורך לעדן את זה. ניסיתי להתכחש לזה זמן רב- והגיע הזמן להכיר בעובדות. 

יצאתי מהבית לפני שנה, אני מתה על הדירה שלי, אוהבת את הקומונה הקטנה שאני חיה בה, לא יכולתי לבקש שותפים טובים יותר, או מיקום טוב יותר - אני באמת אוהבת להיות פה. יש לי חברים טובים שאוהבים אותי ואני אותם, יש לי עם רובם מערכות יחסים יציבות, הם מתקשרים ומתעניינים בשלומי, ולהפך. אם אני אמות (אני מחוייבת לכתוב גם כאן התנצלות על השימוש בדימוי הזה?), אין ספק שאחסר לרבים, אני לא ממעיטה בערך שלי כאדם או משהו - אבל אני פשוט לא מרוצה, ואולי אפשר אפילו לומר מאוכזבת, ממי שאני היום, ומהאופציה למה שיכול (או אולי לא יכול?) לצאת ממני בהמשך.

כעיקרון, יש לי אחלה ערכים. אני אוהבת את הדרך שבה גידלו אותי הוריי, ומאמינה שהחינוך שקיבלתי הוא נכון ומאוזן ברובו. 

ובכל זאת, מרגיש לי שהיום, אני לא מנצלת אותו, את החינוך הזה. אני חיה כי.. ככה. בלי מטרה, או בלי מטרה ממשית. בלי יעדים ובלי סימני דרך. בלי אופציות וחמור מכך - בלי השראה. 

בלימודים לא הולך לי חלק כ"כ, אני מרגישה שאני מתקשה, ולא יודעת איך\ממי לבקש עזרה. אני נחשבת תלמידה טובה, וכשאני כבר כן קובעת עם מתרגל\סטודנט כלשהו, אני מרגישה צבועה. מתוסבך מצידי.

במעגל החברתי - בודד לי. זה נכון שיש לי חברים, רבים וטובים אפילו, אבל אין לי חבר'ה. ופעם היו לי, וזה חסר לי עד מאוד. אני לא יכולה לסמוך על זה שאם בא לי לצאת, אני אוכל בהתראה של כמה שעות לעשות את זה, עם מישהו שבאמת יהיה לי כיף בחברתו. לאחרונה המפגשים של 1:1, גם אם הם מתרחשים עם חברה טובה, די מביכים אותי. מצד אחד אני משתוקקת לשיחות חברתיות, ומצד שני אני חוששת שאני מתחילה להיות מדכאת, לא רוצה שאנשים יתנערו מחברתי. בנוסף, יש כמובן את בעיית הזוגיות (חוסר קיומה, אם לדייק), שכבר נמאס לי לדוש בה עם עצמי. אומרים שזה אמור "לקרות מעצמו" - אז יאללה, שיקרה. סגרתי לפני מספר שבועות את הכרטיס שלי באתר הכרויות, זה לא הוביל לשומקום. 

כבר ציינתי שהערכה העצמית שלי ירודה? היא לא בקאנטים מהסיבה היחידה שאני מרגישה שהיא ממשיכה ומדרדרת :(

יש בחור אחד, מחוץ להישג ידי, שאני ממשיכה לפנטז עליו... זה משעשע אותי, ומעסיק אותי קלות, אז אחלה- מי יודע, אולי יום אחד משהו ישתנה... 

עם ההורים שלי קשה לי לתקשר. זו תקופה כזו שאנחנו לא ממש רבים, אבל יש מתיחות באוויר. כמו שציינתי, הם טסו לחו"ל, ויחזרו מחר- לאמא שלי יש כוחות ניבוי מפחידים בקשר למצבי הרוח שלי, ואני לא בטוחה שיש לי כוחות לפגוש אותה בכלל. אבל תמיד היינו בקשר טוב, ומצופה ממני לפגוש אותם קצת אחרי חזרתם, ואיך אפשר להמנע מזה בכלל?!

אז למה אני לא עושה עם עצמי כלום? שאלה מצויינת. 

ניסיתי. או "אני מנסה" או משהו. 

חסרה הייתה לי התנדבות בחיים, אז התנדבתי להיות חונכת לילדה בכיתה ז'. זו אכן הייתה חוויה מתקנת אחרי פרוייקט הפר"ח בשנה שעברה, אבל גם הפרוייקט הנוכחי הסתיים על הפנים. הילדה פשוט החליטה שאין לה זמן יותר, וביטלה את הכל (ודווקא כשנראה היה שאנחנו תופסות תאוצה..). 

החלטתי להירשם לחד"כ, בינתיים אני הולכת, ואולי זה יהיה השלב הראשון לשיפור רמות האנרגיה. אבל במקביל שם נגנב לי ה-Ipod, והצלחתי לעלות במשקל מאז שהצטרפתי. הכל עובד הפוך על הפוך, אה?

ולגבי העתיד, אני מנסה לברר, ואני מנסה להגיד לעצמי לא להלחץ, ושדברים יסתדרו. אבל נו באמת, אני נשמעת לכם כמו אדם אמין כרגע?! זה הרי רק מלחיץ יותר... אז ניסיתי לברר עם כמה אנשים שאני מעריכה, ולדעתי רק נשמעתי להם משוגעת (ממ.. מתאים). זה לא הוביל אותי רחוק. 

אם לסכם, מצבי על הפנים.

כביכול הכל בסדר, וזה מה שהכי מטריף אותי - אני לא מרגישה שזכותי להתלונן. אני מנהלת עם עצמי שיחות (שמטריפות אוית עוד יותר, כן? הנה לכם סיבת הכתיבה, אולי זה ישחרר קצת קיטור) - והשורה התחתונה היא שאני מרגישה צבועה, אני מרגישה כמו meme של first world problems, ואז אני מדוכאת יותר.

זה כאילו שאין לי מנוחה באף אחד מהתחומים... אני אפילו לא יכולה להגיד "טוב, לפחות נחתי החופש, גם אם לא הספקתי שומדבר אחר" - כי מרוב לחץ, זה לא הרגיש כמו מנוחה. 

אני חייבת להרגע, מן הסתם לא עוזר לי לשמוע שאחרים אומרים לי את זה, וגם לא כשאני אומרת לעצמי. פרדוקס. 

בא לי למות. בא לי להיעלם. בא לי לקחת חופש. בא לי לאתחל את הכל. restart, או אולי fast forward, גם זה בסדר - כדי לראות, להציץ, שנתיים שלוש קדימה, ולדעת שדברים מסתדרים. לא "בסוף" אלא בהמשך, עוד מעט. 

בכיתי כמה פעמים השבוע, אני דומעת גם עכשיו, בכל אחת מהפעמים האלה הרגשתי כאילו לא בכיתי שנים. בכיתי במכונית, לצלילי שירים שאני אוהבת, שירים לא דכאוניים בעליל, בכיתי כאילו קרה איזה דבר נורא, ואח"כ התביישתי. 

על מה יש לי להתלונן?

סתם צרות של עשירים, סתם בכיינית.

ובכל זאת, Fucking רע לי. ואני לא יודעת מה לעשות, ואיך לצאת מזה.

אני מפחדת מללחוץ "שמור". ההחלטה לכתוב כאן, ולא בכל זאת ביומן מוחשי, טומנת בחובה תקווה שמישהו שאכפת לו יקרא את השורות הללו, ויכתוב מילים נעימות, מילים טובות. 

מילים שלא יסתכמו ב"יהיה בסדר", אלא יגידו משהו אחר, משהו שלא שמעתי מעצמי. כי את עצמי נמאס לי לשמוע. 

ובסוף הפוסט הזה בטח ישאר גלמוד ונטול תגובות. עוד אכזבה ברצף... פעם ידעתי לכתוב, הייתה לי לפחות הנחמה הזו. היום גם זה התפוגג קצת.

Lidya. 

(שיודעת שהיא מתבכיינת, אבל לפעמים, רק לפעמים, גם זה מותר. ואם לא כאן, איה?).