תנסו לדמיין את זה,
אתה חי משהו. חי אותו כל רגע ורגע.
צוחק, בוכה, מדוכא, מאושר, נלהב, מרוגש, עולה ויורד.
ואתה אוהב את זה.
ולפעמים גם שונא.
אבל זה ככה, וככה אתה רגיל. וככה טוב, גם כשרע.
אולי תקראו לי בכיינית אבל אין דרך טובה יותר להעביר את זה
אבל כשזה השתנה
פתאום אתה חי בתפקיד ראשי של מופע
איום
ונורא.
איך הזמן עובר וכאילו הוא נתקע
ואתה שונא את עצמך יותר מיום ליום
את הקיום הזה
וכל מה שמסביב
אתה מרגיש צבוע כשאתה משתדל להיות אופטימי
כאילו שאבו מתוכך כל דבר חיובי
ונשאר רק חושך
הם לקחו הכל,
הכל הם לקחו
אותי ואת מה שהייתי
את מה שקיוויתי להיות
הם לא השאירו כלום
אפילו קמצוץ קטנטן ממני
אבל רק ביצת זכרונות
שאני שוקע בה מיום ליום
ריק מתוכן וכבד מבדידות
שוקע מיום ליום
הייתי, בטח שהייתי
בשבילם, הכי בעולם.
וכולם המשיכו
וטוב להם
וזה טוב
אבל לא לי
אני?
אצלי הכל בסדר
אבל בסדר זה לא מספיק
אז היה מאד טוב
גם כשהיה קצת רע
ובסדר זה לא מספיק!!!!!!!!
אתם רוצים להיות בסדר?
תהיו
אני עשיתי לכם טוב
וגם אתם לי
אבל כשנגמר לי
אתם הפסקתם
אף אחד לא חולק את הטוב שלו
למה?
יהיה יותר לו
ואני?
כבר אסתדר
אני אהיה בסדר
בסדר מריר
בסדר לבד
ואולי כבר לא אהיה
כי מה נשאר בכלל?
"אל תתן שירחמו עליך
לא מרוויחים מזה כלום."
ראינו
אז מה.. יותר גרוע זה לרחם על עצמך.
פטתי
כל המופע אימים הזה
הוא פשוט פטתי
ואני סיימתי.
לא נשארו בי כוחות
וזאת לא הגאווה שמונעת ממני להראות חולשה
או לבקש עזרה
פשוט זה חסר טעם
וזאת רק הכרה
כמה אני חסר משמעות בעניי כולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
