Oasis - Don't look back in anger

"קורה שאני לא מצליחה להבדיל בין חלום למציאות. הסיוט הוא אותו הסיוט אז מה זה משנה אם העיניים פקוחות או עצומות."

* * * * * * *

אני נאלצת להודות (בלב כבד כמובן) שיצא לי לשנוא לא מעט בחיי. אם ישאלו אותי איך אני מגדירה את עצמי, מעולם לא אגיד שאני אדם שונא מטיבעי. אני חושבת שלשנוא זה לא בריא ונורא נורא מיותר. במה השינאה מועילה? מה היא מצליחה להשריש בנו מלבד כעס, כאב וצער? במה היא עוזרת לנו? בדבר.

אני מנסה כמה שפחות לחשוב על אנשים שלא נעימים לי, על אנשים שאני נוטרת להם טינה מסיבה זו או אחרת. כמובן שלעיתים, זה בלתי אפשרי להימנע ממחשבות רעות לכיוונם של אנשים או מקרים מסויימים אבל עדיף שלא לשקוע בהם יתר על המידה, כי בסופו של דבר אנחנו שוכחים מהמוסר הבסיסי ביותר שלנו ומעסיקים את עצמינו בדבר מה הנוטל מאיתנו דקות חיים יקרות ומאריך את הרגש הבלתי נעים הזה.

אם להאריך את השהייה שלנו בנגטיב המתמשך והקיים הזה בעמקי נפשינו, לא נפיק מכך דבר מלבד עוד כאב ראש שלפי דעתי נורא מיותר לכל אחד מאיתנו.

ולמרות שאני מה"נמנעים" ומה"מכחישים", שמעדיפים לא להודות בשינאה שלהם כלפיי מישהו ולשתוק, על מנת לשוב ולהימנע מכל האי נעימות השוררת בי כלפי אה ודה, יוצא לי לכעוס לא מעט על כך שאנשים מסויימים בעולם הזה נושמים אוויר סתם ככה, כאילו לא היה לבורא דבר אחר לעשות בהם.

בעיניי, ישנם אנשים פשוט מיותרים.

אני יכולה להזכיר את הסיבות בעקבותן הייתי רוצה להשמיד גזע אנשים מסויים (אני משתמשת דווקא במושג הזה בתור מטאפורה. תבינו בהמשך), אבל אף זה יראה כמיותר בעיניי אלו שקוראים את היצר המכוער הזה בי.

תודו בזה. כל אחד ואחד מאיתנו חלם (והמילה "חלם" פה משתווה לפנטזיה רטובה לגמריי), לבוא לבית הספר פעם עם לפחות 5 אקדחים טעונים במלואה ולרסס כדורים לראשם של אלו שפשוט לא מוצאים חן בעינינו ומצליחים להאיר בנו את השדים הכי מטורפים שלנו.

אל תגידו לי שמעולם לא דמיינתם סצינות עקובות מדם בהם אתם מנפצים את הראש של המורה שלכם בקיר או מורידים את הקרקפת של הפאקצה המפגרת שלא מפסיקה לצווח באמצע השיעור, או אותו ערס ששם אדיקלון סוג ד' וחש כאילו הוא מריח כמו התחת המקולח של ג'וני דפ. תגידו שלא רציתם להרוג אותם. תשקרו ותגידו שבחיים, בחיים אבל, לא היה בכם החשק לרצוח. פשוט ככה. לקום ולרצוח.

אבל היי, בואו נודה באמת. כמעט לאף אחד מאיתנו (מלבד מס' פסיכים), לא באמת היה האומץ להוציא לפועל ולהגשים את כל התמונות היפות הללו. כולנו לרוב שתקנו והתפשרנו וסבלנו את הוריד הפועם במצח ששיגע לנו ת'צורה במשך כל היום. כולנו ישבנו כמו ילדים חמודים ונעימים והתעלמנו.

חשבנו "נו באמת, זה לא שאני תאכלס אקום ואכניס לה את העיפרון המחודד שלי לעין שלה. קודם כל, זה יעלה לי באיזה מאסר חביב לשנותיי היפות ואצא מהכלא רק כשיפסק לי המחזור (או כשימות לי הזין). ובגלל זה ידפקו לי החיים והקריירה וחיי המשפחה העתידיים שלי. ומה אנשים יחשבו עליי? אלוהים, איזו משוגעת. שרוטה ממש. ישנאו אותי יותר מאשר שונאים ת'אהבלה הזו שלא סותמת את הפה שלה עם סיפורי הבולבול האלו שלה. ובכלל, שתילך לעזאזל הדפוקה הזו, היא לא שווה את העצבים האלו" ובלהבלהבלהבלה.

ואז שוב המשכנו להריץ את האלימות חסרת המעצורים האלו בתוך עצמינו, צוחקים צחוק קטן על הסוד הכמוס הזה שלנו שאף אחד לא רואה ולא שומע.

אז הסכמנו לגביי זה שבכולנו יש יצר רע שכזה ומחשבות זדון שאם היו מתגלות למישהו, היינו חוטפים דו"ח על חוסר מוסר + חדר מאוורר היטב (עלק) בבית החולים לחולי נפש הקרוב בשכונה (שזה דבר דיי פופולרי בימינו).

מה שבעצם מבדיל אותנו מרוצחים אמיתיים זה הפחד, ה"מיותר" שבכל העניין, החוסר הוצאה לפועל וההיגיון שמדבר אלינו מתי שרק צריך (הקול הקטן, ח'ברה, הקול הקטן).

עכשיו תדמיינו לכם עולם שבו כל מחשבה כזו הייתה מתאמתת מעצמה. חשבתם "ואללה, שולה, סתמי ת'פה רעבק. הלוואי יפול עלייך פסנטר כנף" ופוף! זה היה קורה בין רגע.

תארו לכם שכל מי שהיה מעצבן ומכעיס אותנו, פוגע ברגשותינו, דורך עלינו בטעות בסופר וקונה ראשון את החולצה שכ"כ רצינו, תארו לכם שכולם היו חוטפים ישר על הראש. מן מכה משמיים. מעיין ברק שמכה בהם באותו הרגע בו מתעורר בכם החשק שפשוט יכאב. יכאב, וחזק.

אני אגיד לכם מה תבינו. תבינו שכל אחד מאיתנו שונא בקנה מידה כמעט בלתי יתואר. יש בנו כ"כ הרבה כעס, כ"כ הרבה עצבים ואמפתיה, שאפשר בעצם לכנות כל אחד מאיתנו בתור "מפלצת".

אני יכולה לבוא ולתרץ את האנושיות שלנו בזה שכולנו בעצם עייפים ואין לנו כח לזה שמישהו יבוא ויעצבן אותנו, שכולנו סבלנו מספיק בחיים שלנו גם מבלי לסבול את הדפוקים שאנחנו פוגשים מחוץ לבית (כי בבית יש מספיק כאלו) וכי כולנו פשוט אוהבים את עצמינו יותר מדיי בשביל לאפשר לאיזה אידיוט להרוס לנו את היום סתם כי בא לו.

אני יכולה לבוא ולהגיד "אנחנו לא אשמים שיש בנו את המחשבות הללו. אנחנו לא אשמים שיש לנו רצון להרוג אנשים אחרים לפעמים, אנחנו סה"כ אנושיים. כל אחד עייף וכועס ואנערף מה וזה בסדר. קורה. סה"כ מחשבות".

אבל תיזכרו, שבעולם הנוכחי, כל מה שאתם מתארים – קורה. אפילו אם סתם חשבתם כמה מצחיק יהיה שהסבתא החביבה הזו פתאום תידרס (הופה! ונידרסה, הכלבה).

- אני חייבת להודות שהגעתי לנקודה בפוסט בה אני לא מבינה עבור מה אני כותבת אותו בכלל. הרעיון שרציתי להעביר היה שונה לגמריי מזה שכניראה מועבר בזה הרגע. טוב נו, זין על הרצף ההגיוני -

סבבה, כל זה מובן.

עכשיו חשבתי לי על היטלר. קראתי מאמרים וחפירות היסטוריות על הסיבות למה הוא החליט למחוק מיליוני אנשים מעל פני העולם (אנשים. לוא דווקא יהודים. ואל תכעסו עליי שאני מכלילה ולא שמה דגש על היהודים. אם אנחנו כאלו חמודים ומתוקים, אל לנו לשכוח שמלבד העם שלנו, מתו עוד מלא אנשים מעמים אחרים).

עד כמה היטלר כעס על היהודים ועד כמה היה פגוע בכדי לתוות כזו רשת מתוכננת היטב של ניכור, דיכוי, השפלה והשמדה.

אני חושבת לעצמי מה היה קורה אילו היה קם עוד אחד כמוהו, עם אידיאולוגיות דומות לשלו או דווקא חדשות (זה לא כ"כ משנה. מילא מישהו מת בסוף).

ממה זה מתחיל? כולנו הרי יודעים איך זה נגמר.

איך קם עוד היטלר חדש?

אולי זה מתחיל דווקא מהשינאה הבסיסית והקטנה הזו אליה אנחנו נחשפים בחיי היום יום שלנו? אולי מתהלך בנינו עוד סוג של היטלר שמתישהו פשוט ישבר לו הזין והוא יצא בהצהרה כמו "יאללה זהו. כל מי שיש לו פרצוף דומה לאמא שלי, אני מוריד לו כדור בראש". (דוגמא אישית שלי – אם היו עוד אנשים המשתווים באישיותם לאמא שלי, לא הייתי מהססת להרוג אותם בדרכים הכי קשות שיש. צליבה, ניקוז דם, שריפה, ירי, טביעה, הרעלה. ואטבר. אבל שיכאב!).

אז תחשבו רגע ותנו לי להבין מאיפה כל החרא הזה מתחיל בידיוק. אני לא בידיוק כזו פסיכולוגית ואני לא מבינה את המניע העיקרי לזה שאדם נהייה מפלצת אבל אני נורא מפחדת שזה קורה גם לי, ביחס לאנשים שאני מכירה וחיה בניהם. למה יש לי הרגשה שגם ממני יכולה לצאת היטלר קטנה ואיך אני מזהה את הקו הדק הזה בין טירוף למציאות – בין היריה הדמיונית שלי במישהו לאמיתית ביותר.

So I start a revolution from my bed
'Cause you said the Brains I had went to my head
Step outside the summertime's in bloom
Stand up beside the fireplace
Take that look from off your face
You ain't ever gonna burn my heart out

So Sally can wait, she knows it's too late as we're walking on by
Her soul slides away, but don't look back in anger
I heard you say

Take me to the place where you go
Where nobody knows, if it's night or day.
Please don't put your life in the hands
Of a Rock 'n Roll band
Who'll throw it all away