לעמוד ולשמוע את הרוח הנושבת, להריח את הקרירות של העונה המתקרבת. להתעטף ולשתוק, כי שתיקה שווה זהב.

לכאוב על הכל ולהתמסר, לדעת שלמרות העייפות, צריך להמשיך הלאה. יותר מדיי תלוי על הכף - אין לי זכות לוותר לא בשמי ולא בשמו של אף אחד אחר.

לא לענות לשאלות הנירגנות שלו ופשוט לחייך אליו חיוך מיואש. להגיד שהכל יהיה בסדר ושהבסדר כבר כאן, נמצא בתוכו, נח עלינו בזמן השתיקה המשותפת,

מתכרבל בתוך ידיו החובקות. הבסדר כבר כאן, ואני מתמסרת גם אליו.

בחיי שאני לא זוכרת שאיי שם בעבר היה אדם שיכל לשנות אותי ככה, מן הקצה לקצה תוך שניה. אדם שיכל להשיב אליי את הכוחות שלי,

למחוק את הכעס שלי, למוסס את השקט, להרוג את הכאב. ואני נשארת נדהמת כשהוא הולך, וההרגשה הטובה עדיין נשארת, עדיין נאחזת בי, לא נותת לי לעזוב.

ויש אחריו טעם כ"כ נפלא לחיים ויש אחריו מין רגיעה מתמשכת וקשה לי להודות שגם כשהוא הולך זה טוב, כי אני יודעת שיחזור,

כי אני יודעת שלאהוב, זה לא תמיד ביחד - העניין הוא לאהוב גם לחוד. ומה זה משנה בכמה זמן מדובר, באם זו שעה בה הוא מחבק אותי או 10 ימים ארוכים.

זה הטעם. הטעם הניפלא של השפתיים שלו, וטעמם הניפלא של החיים.

כמה ניפלא שקיים אדם שיכול לקלף אותי, שיכבה אחר שיכבה של תיעוב. כמה ניפלא שהוא יכול ליצור בי משהו מעבר לסתם פחדנות.

איזה חוזק. איזו הרגשה מתוקה.

R.E.M - losing my religion

כ"כ בא לי לחזור ללימודים. אני רעבה לפשוט לעשות משהו,

ללהתקדם, ללהרחיב אופקים. אז מה, פסיכומטרי?