לפעמים אני מסתכלת על אבא ובא לי לבקש ממנו שהוא יארוז מזוודה ויעזוב, ככה באמצע הלילה, מבלי לומר מילה לאף אחד.

אני אשלח לו מעטפות עמוסות בנשיקות לאן שהוא רק ילך ושיחות הטלפון שלנו יהיו ארוכות ומביכות.

אני אספר לו שאני לומדת רחוק מהבית, שאיזה כייף זה ללמוד בימאות והוא ישאל אותי אם כבר התחתנתי ואני אגלה לו סוד קטן קטן שרק אני יודעת. אני אגיד לו שאני עדיין הילדה שלו ושאני עדיין מריחה את הבגדים שלו מאז הוא הלך והמדים שלו, עם כל המדליות, עדיין מגוהצים ויפים בארון.

הוא יספר לי על הגינה שלו, ועל הגדר שהוא בנה בידיו והוא יהיה גאה בעצמו שהוא באמת בנה גן-עדן ואני ארצה לבקר אותו ולראות את זה במו עיניי, אבל אני כמעט אף פעם לא יהיה אמיצה מספיק כדי לבוא.

אני אבקר אותו כשהוא יהיה זקן והוא עדיין יהיה טרחן ועקשן כמו פרד והוא יעבוד בגינה שלו מזריחת החמה עד צאת הנשמה ואני אגיד לו "אבא דיי, בוא תשתה תה, בוא תנוח" והוא יגיד שהטבע לא נח ומי ישקה את הגזרים שלו?

אבא ירדם עייף עד מוות על הספה ואני בשקט בשקט אצא לגינה ואשקה במקומות שהוא פספס, כי הידיים חזקות אבל העיניים כבר לא כ"כ טובות. יהיה מסביב ריח של אדמה ובפנים חמים ונעים לעומת המזג החריף של הגבול עם סיביר פה ואני אכנס ואכסה את אבא שלי, את האבא הנוחר שלי, שסוף שוף זכה לראות את הבת שלו, הבת שלו שנתנה לו הזדמנות לקום וללכת כשהכל התפרק. הבת שנתנה לו חיים טובים ושלווים, עם הרבה חסה, כרוב וגזרים.

ואני איהיה הכי שמחה שיש כשלאבא שלי יהיה מקום כזה, מעיין גן-עדן קטן. ואולי אבא יהיה בודד בלעדיי, אבל תיהיה לו גינה. עם הרבה עגבניות עם ריח אלוהי.

כן, זה האבא הזה. האבא שלי.

(שגרם לי להיות גאה בו אתמול, כמו שלא הייתי גאה בחיי)

"Дочя, ты помниш песенку про непослушнего динозаврика?"