לומר לך את האמת? אני שונאת את המרחק הזה. אני שונאת את הגעגוע המעייף הזה, אני שונאת את זה שאני לא ליידך, שאתה לא בהישג יד.

שאני לא יכולה להתקשר אלייך ולשמוע את הקול שלך ולומר לך כמה שאני נואשת לגעת בך, להרגיש את העור שלך שוב תחת ידיי.

אני רוצה להעביר יד בשיער שלך, שבאורך פלא בסופו של דבר נשאר על הראש (ואולי עשית את זה רק בשבילי, כי ביקשתי שלא תספר את השיער היפה הזה שלך).

אני רוצה רק שיחה אחת קצרה, שתגיד לי שהכל בסדר, שאתה חיי ונושם, קצת מוכה, אך בריא. אני רוצה אות חיים קטנטן, שיוציא אותי מהסרט שנכנסתי לתוכו.

כן, אני יודעת שעברו רק כמה ימים, אבל אני מוכנה להישבע שהם מרגישים לי כמו שבועות, כמו חודשים. אני מנסה להתעלם, להכחיש, לחייך ולהנות

ובסופו של כל יום נוסף, מוצאת את עצמי מוקפת בבדידות ובשקט המטריף הזה, שפוער לי חלל עמוק בראש.

בסופו של כל יום כזה, מבלי לשמוע ממך מילה, אני נשכבת במיטה ומרגישה כמו חולה סופנית, כאילו כל הכוחות אזלו ממני.

אני מרגישה רע, אני מרגישה מכוערת. אני בוכה כי המצב רוח מורה לי לבכות, לא כי החלטתי שבא לי. אלו לא דמעות של פריקה, אלו דמעות של חולשה וחוסר אונים.

אני מזפזפת שעות בין ערוצים, מנסה להעביר את הזמן, עוצרת על עוד סרט סוחט דמעות נוסף ורואה אותך בכל בחור, רואה את השפתיים שלך על פנייו של כל גבר, מרגישה את העור שלך כשהדפוקות במסך מלטפות את האהובים הכ"כ רדודים-כמו-שלולית שלהם.

חסר לי העומק שלך. חסר לי העולם שלך שעוטף את שלי, שמשלים אותי. חסר לי הקול שלך, הדברים שאתה אומר שלפעמים מעצבנים אותי.

אני רוצה לשגר את עצמי לעוד שבוע מכאן, להיות שוב איתך, להחזיק אותך, לחבק אותך, להיות האישה שאני אוהבת להיות ליידך.

להיות אני, לא קליפה מרוסקת של עצמי שאין לה טיפת ריסון או שליטה על הרגשות שלה.

אהובי, אני מנסה. אני באמת מנסה להיות אדישה לכל היעדרות שלך. אני מנסה להרגיל את עצמי לשיגרה החדשה שעוד מעט ניכנס אליה, לימים ללא טלפונים,

לשבועות מבלי לראות אותך, מבלי לדעת בכלל מה שלומך.

אני מנסה שלא לחשוב עלייך, שלא לספור את השעות. אני מנסה שלא להעלות את דמותך בכל פעם שמשהו מזכיר אותך, אני מנסה להעסיק את עצמי בכל דבר שעולה על הדעת. אבל כן, זה מגיע. זה מגיע מבלי שרציתי, מבלי שביקשתי, מבלי שראיתי את זה מנחית לי מכה על הפרצוף.

העצב הזה, הגעגוע המטורף הזה, החשק לגעת בך ולנשק אותך ולהרגיע אותך ולסלק את כל העייפות הזו, שלך, שלי, של הכל.

והבכי גם מגיע, לא מתחשב טיפונת ממש שעובר לי בראש. שובר לי את הלב, כאילו ששבוע רחוק ממך באמת שווה שלב ישבר.

ואולי זה לא הגעגוע, אולי זו החוסר ודאות. באמת שהייתי מסתפקת בשיחה קצרה, שתגיד לי רק שאתה בדרך הביתה, שעוד מעט אני אוכל להרגיש באמת את הנוכחות שלך. שאתה כבר לא רק אצלי בלב, אתה עוד מעט אצלי בידיים.

אני רוצה שוב לשכב ליידך בזמן שאתה יישן, לשמוע את הנחירות השקטות שלך ולחייך לעצמי. היד שלי תתעייף מלגרד את הראש שלך וכשאני אפסיק, אתה תשמיע מן "מממ" כזה שאומר "תמשיכי, תמשיכי, זה טוב". נמאס לי לחשוב עלייך ולהתגעגע. אני רוצה כבר לראות אותך וזהו. להפוך את הכל למציאות.

אני רוצה לאהוב אותך מקרוב, הכי קרוב שרק אפשר. וכשתחזור, אני איהיה הכי יפה שאתה יכול רק לתאר לעצמך, אני מבטיחה. אני לא אראה עייפה או חולנית ולא יהיה עליי אפילו לא סימן דק לגיהנום שאני עכשיו עוברת. אתה תיראה אותי מחייכת כמו שרק הקוזינקה הקטנה שלך יכולה לחייך ואני איהיה באמת מאושרת, באמת באמת באמת.