אני לא יודעת איך אני מגיעה למצבים האלו של לשנוא את עצמי על משהו שאולי אני לא לגמריי אשמה בו. משגע אותי לחשוב על זה שאולי גם לי

יש אחריות, שגם אני לא מתחשבת, לא מעריכה, לא שולטת בעצמי מתי שצריך, מתפרצת ומפגינה זילזול מוחלט.

אני יודעת שאני רחוקה מלהיות מושלמת, ואני צריכה ללמוד עוד הרבה, אבל לפעמים אני פשוט באמת מתקשה להבין מה רוצים ממני, איפה שוב מעדתי, איפה שוב עשיתי טעות.

יש כ"כ הרבה דברים לעשות, כ"כ הרבה דברים להשלים. נמאס לי לדבר ולחשוב על צבא, התחלתי לחיות אותו עוד לפניי שהספקתי להתגייס וזה מרגיז אותי

כמו ששום דבר לא הרגיז אותי עד כה. אני שונאת להיות תלויה באנשים שאני לא מכירה, שונאת לעשות את מה שכופים עליי, שונאת לבזבז זמן,

להיות חלק ממסגרת שלא מעניינת אותי, שמעיקה, שמטרטרת, שלא תביא לחיי יותר מדיי תועלת, שאולי לא תלמד אותי כלום.

אני רוצה להישאר קרובה לאנשים שלי, לחיים שלי, למה שאני מכירה עכשיו. אני לא אדם של שינויים, ואם הם כבר נעשים, כמובן שאעדיף שיעשו לפי רצוני האישי.

אני לא רוצה לשנות את היחסים שלנו, את השיגרה שלנו, את הדברים שבהם אנחנו נאחזים.

אני שונאת את העובדה שעכשיו נצטרך להתרגל למשהו אחר...

הפקסים ששלחתי לצבא כניראה לא הגיעו, כי מיט"ב האלו פשוט דפוקים עם כל הבעית הטכניות שלהם. אני רוצה להיות ביחידות ההסרטה, לעזאזל,

לא באיזו סדנת יעוץ למלש"בים מפגרים ולא לשיר במקהלה עם הקול הכ"כ יפה שלי (חה).

- פה אני חייבת לומר לכל הבנות שקיבלו מיונים לתזמורת צה"ל וכו' - תפסיקו להתלהב, פוסטמות. כל מלש"ב בארץ קיבל את המיונים האלו. דפוקות. -

כל מקרה, יהיה בסדר. פשוט צריך להתרגל לזה שהחיים עומדים להתהפך מהקצה לקצה, ולשפר אותם כשזה יגיע.

זה הולך להיות שבוע קשה ולחוץ. אני מקווה להספיק את הכל ולא להכנס ליותר מדיי בעיות בדרך. אני צריכה לנוח, פשוט לנוח מהכל.

אני ונסטיה באיזה יום במאפיה. כמה נחמד להיות יחד שוב, אחריי הרבה זמן של ריחוק ♥

פוסט על פראג יבוא מאוחר יותר, הייתי צריכה גם קצת להתבכיין.