"זה לא כזה קשה להכנס להפרעה הנפשית הנפוצה ביותר הנקראת "דיכאון". רק תגדירי את עצמך כלוקה בה, והכנעי לכל המאיפיינים שלה.

תשקעי לתוך יאוש ועצב עמוק, תאבדי עניין בחיים, תזרקי את כל החשק דרך החלון (ואולי גם את עצמך בהמשך), תסרבי לאכול, תברחי לשינה ותגלי שזה לא עוזר לך כי הדיכאון רק יהפוך אותך לסהרורית, תרתעי מאנשים ותיהי שלילית מפה ועד סוף היקום. את לא אוהבת את עצמך, אף אחד לא אוהב ולא מבין אותך ואת לבד בעולם. זה כ"כ קל, כ"כ פשוט, את לא מתארת לעצמך.

ואז... תשאלי את עצמך אם זה באמת מה שאת רוצה."

ספטמבר היה חודש לא קל. כל המריבות, האי הבנות, הוויכוחים, הכניסו אותי למצב עמוק של דכדוך ויאוש ולבסוף גם למצב של ויתור וחוסר אכפתיות.

ועכשיו, אחרי שהכל תם ונשלם ואפילו הסתדר (?), אני שוכבת בלילה ובוהה בתיקרה (או יותר נכון בחשיכה, כי מרוב שאני אוטמת את החדר, לא רואים את התקרה. זה כמו לצוף בתהום שחורה בלי תחתית או שמיים). הכל חוזר אליי. כל מה שעשיתי וכל מה שאמרתי שגרם לי לאבד אמון בהכל, במיוחד בעצמי.

מה שיערער אותי עד כדי כך ששכחתי מי הם האנשים שנמצאים סביבי.

אני נזכרת בלילה מסויים מלפניי כמעט שנתיים ולא מצליחה לעצור את עצמי מלבכות. עכשיו זה פשוט כל כך. הסכר הזה היה חזק מדיי במשך יותר מדיי זמן והגיע הזמן שהמים ישברו אותו שוב בזרם קולח וחסר מעצורים. בכיתי הכל אחוצה. את הזכרונות, את הרצונות, את הצער ואת החרטה העמוקה.

וכמה שזה חסר לי - לבכות. כמה שזה חסר. אחריי תקופה של רובוטיות ואדישות...