כואב, כואב להתעורר. כואב כי קשה וכואב לי הלב לא רוצה.

כואב כי הגוף דואב, כי הראש לא אוהב, לא אוהב כי כואב, כואב להתעורר.

........................................................................................

"הראש על הכר. הכל שקט וכבר נורא נורא מאוחר".

כמובן ששום דבר לא שקט. לא הבית, לא הלב ולא המחשבות. כמובן שהכל בעצם שיכנועים עצמיים, שקר שהמצאתי לעצמי

כדי לברוח, כדי לא להתקיים בתוך השלולית העכורה הזו של המציאות. המוח נוזלי, לא ממוקד, ועדיין קודח ופועל, כמו כוורת דבורים,

כמו אלפי צרעות חסרות שקט שמחפשות מקלט מפני הסופה של עצמן. מחר מחר מחר, מחר יהיה בסדר, מה, מה, מה יהיה מחר?

מחר יהיה כאתמול, ואתמול היה לא בסדר, לא מבחינת הספק ולא מבחינת הסיפוק, הזמן נוזלי בידיוק כמו המוח, אוזל אוזל מהר, מהר 

ועם זאת באיטיות. המון המון פרסות סוסים בתוך הראש, יש מצעד איי שם עמוק בתודעה. מישהו צועד, המון מישהו, ובמרכזם מלכת הלבבות.

זו אמא והיא לובשת שמלת ארגמן ומחזיקה שביט מוזהב ומנופפת לכולם בהבעה מלאת חשיבות. הקלפים שלה כורעים ברך, משתחווים, מתרפסים.

ואבא, אבא הוא המלך הקטן קומה עם החזיר מחמד, והוא צועד בשקט עם ראש מורכן. "אבא, אבא, אני כאן! אני הענן מעל כל העמולה!".

אבא מרים מבט ומחייך ודימעה קטנה בזווית העין מספרת לי סיפור ארוך ארוך, סגה של שנים. וגם הענן מתחיל לבכות וממטיר גשם, גשם זלעפות על כל המצעד. המלכה לא בוכה, המלכה רק צוחקת. שמש או גשם, היא תמיד תישאר המלכה. לה לא אכפת - היא הרי לא עשויה מקלף. היא לא תירטב ותעלה עובש, היא לא תיקרע כי תיהיה רטובה. הארגמן נוטף מן השמלה, משאיר אותה צחורה כשלג, כגור חתולים לבנבן.

"איפה כל הצבע?! כל הצבע עזב!", היא צועקת, ואין מי שיערוף את ראשו של ענן, כי הוא לא מוחשי, הוא לא קיים, רואים אותו אך לא מרגישים בו והוא יודע רק לטפטף דמעות. ואחריי הטפטוף הכל יפה ופורח, ענן אולי נשאר עם ראש על הכתפיים - שזו עובדה מצערת שלא מוצאת חן בעיניי המלכה, אבל לפחות הוא נותן חיים לכל מה שנמצא סביבו, אולי דווקא יש משהו נחמד בענן הזה. אולי הענן הוא כמו הרוח, רק טיפ טיפה שונה. רואים אך לא מרגישים לעומת מרגישים אך לא רואים. זה ענן שקוף של גשם, ענן שרק אבא המלך רואה.

כמובן ששום דבר לא שקט. גם כשהמצעד עבר ופרש לישון גם בתוך הראש, גם כשהחדרים נסגרו, הכלב נרגע ונח על מקומו,

גם כשכולם ישנים. שום דבר לא שקט, כי מחר המצעד ישוב לצעוד והמלכה שוב תתלונן ותערוף את ראשם של כל הקלפים, במיוחד את ראשם של קלפי הלבבות, כי הם חלשים ונרפים ובהם הכי קל לפגוע והכי קל לבתק את גופם כי הם רכים רכים, ממש כמו הענן.

יש מקום אחד בו הכוורת נרדמת והמצעד מבוטל. במקום הזה אני אפילו לא טורחת, בחלק מן הלילות, לאטום את כל החדר - הדלת והחלונות.

אני אפילו מרשה לעצמי להשאיר פס אור-ירחי על הריצפה. אני אפילו מצליחה להירדם על כרית ממש לא נוחה.

חם לי ודביק לי, כי אני אוהבת בעצם לישון לבד, אבל טוב לי, טוב לי ושקט לי ופתאום להירדם זה דווקא נחמד, ועוד יותר נחמד להתעורר,

כי הגוף רוצה, כי לגוף זה חסר. 

המקום הזה הוא רק רבע שעה ממני, אבל כרגע הוא רייק. התריסים מוגפים, המצעים מסתתרים בארון, הכרית עברה זמנית לספה ובחדר השקט ריח ציפיה. הסיבה שאני כ"כ אוהבת להירדם ולהתעורר ולחיות את החיים נמצאת כרגע בנקודה כלשהי על המפה - נקודה קטנה שאפילו אני לא יכולה להצביע עליה, כי אני אפילו לא יודעת. אולי היא על הר או גיבעה, אולי היא בתוך מבנה ואולי היא ביער, איש לא יודע.

אני רק יודעת שמתישהו היום הסיבה הזו צריכה להתקשר אליי ולהגיד לי מתי היא חוזרת הביתה, כדי שאוכל שוב להירדם כמו שצריך.

אני כל כך צריכה את השינה הזו, כל כך צריכה את השקט הזה, כל כך צריכה את הסיבה הזו שגורמת לי לרצות ולהמשיך לחיות.

איפה את יפה שלי? איפה את, אהבה שלי? מחכה, מחכה, מחכה.