זו רק אבן קטנה ופשוטה, אבל המגע החלק שלה גורם לי להרגיש בטוחה. אני שמה אותה מתחת לכרית, ואיכשהו אני יודעת שהלילה הזה - יהיה נטול סיוטים. אני מסתכלת בעיניה העצומות למחצה של האלה אדומת השיער שנחה על הריצפה הקרה, ומבטיחה לעצמי שמחר אמצא איפה לתלות אותה, או שאדביק אותה ביומן - מוגנת מכל רע. זו תמונה יפיפייה של אישה יפיפייה אף יותר, והחזה החשוף שלה צף במים צלולים יחד עם פרחים צבועים בכתום וסגול. היא נראית שלווה ואצילית, ואיש לא יוכל לקבוע על מה היא חושבת. היא חושבת על הכל ועל כלום, על כאן ועכשיו, ועל נצחי ורחוק. היא פשוט קיימת במרחב, כמו הפלנטה הזו, וכמו כל הכוכבים מסביב.

*

יש תחושה שאיי שם יושב לו מישהו עם בובה שדומה לי ודוקר בה!-דוקר בה!-דוקר בה! מחטים. אני מועדת על משטחים חלקים, לא מצליחה להבריא

מהמחלה שתקפה אותי, מבלה את שבת בבית חולים בגלל שטויות, מאבדת את הכסף האחרון שלי עליי אדמות, לא נרדמת בלילות, ונותרת לבד ביום בו הכי ציפיתי לטבוע בזרועות מחבקות. קארמה, חוק מרפי, או סתם הגלגל שנתקע למטה ומסרב לעלות - אני עדיין מחייכת. מחייכת כי החיים האלו יפים למרות כל הכאב, ולמרות כל האכזבות. (עריכה: השורות האלו יצאו ממש כמו שיר. ואללעק, התרשמתי מעצמי).

אני נזכרת בעיניה הכחולות של ק' ובחיוך-הצידי המצחיק, נזכרת בקול המתוק של ח' כשהיא חיבקה אותי ואמרה לי "צ'וצי שלי" מתוך שינה. אני נזכרת בשפתיים הרכות של י', ובריח המשכר שעוטף את החדר, הבגדים, הגוף, המיטה. אני נזכרת כמה שיוקי מתגעגעת אליי ומקשקשת בזנב המסולסל שלה כשהיא מכסה את כל כולי בנשיקות אוהבות. אני נזכרת בא' שעשה למעני כל כך הרבה ולא דרש מעולם דבר בתמורה, ואני נזכרת בזה שיש לי מקום לברוח אליו - את המיטה שלי, ואת ארבעת הקירות שהם שלי-רק-שלי ואת החיוכים שבבוקר כשאני מגיעה למכללה. החיים האלו יפים. הבנתם? הם הכי יפים שיש. 

אני לא נרדמת. אבל אם לא היום, אז מחר. אני מחבקת את הרגע, כי גם הרגע הזה איפשהו נהדר. 

*

הדפסתי פוסטר לחדר. יש בו טריליון ציפורים והמון בלאגן. הרגשתי שהפוסטר הזה הוא הראש שלי.

גם אצלי יש ציפורים ובלאגן מטורף. הפוסטר תלוי ממש מחוץ לדלת, כדי שכל מי שירצה להכנס לממלכה שלי - יראה אותו כאות אזהרה.

נהדר.