לטיקים ברגליים ולרעד המוזר אני כבר דיי רגילה, אבל אז משהו אחר מעיר אותי. הייפחות השקטות האלו שהופכות לבכי היסטרי כמעט, והמיטה עוברת רעידת אדמה ולא סתם רגליים-שקצת-נבעטות-מעצמן. החתול הזה בוכה מתוך שינה, ואני לא יודעת איפה לקבור את עצמי, כי את כל השמיכה הוא לקח לעצמו. אני פשוט מחבקת את הגב הרועד, ומלטפת, ומגיעה לדמעות הקטנות האלו שנאספות באיזור הסנטר ולוחשת "ששש, דיי, הכל בסדר", עם ההרגשה שכלום לא בסדר, ומשהו שם נדפק לגמריי. אני רוצה להכנס לתוך החלום שלו, ולקרוע ת'צורה לכל השדים שבפנים. אף אחד לא אוכל את החתול הזה ככה כשאני כאן. אף אחד. בחיים.

לפעמים אני כל כך בודדה, 

שפשוט בא לי לבכות.

ואני בוכה.

ומרגישה בודדה אף יותר.

מה שחלמתי אני אחריי שנרדמתי, כניראה לנצח ישאר בגדר החלום.

יש גם לילות כאלו. בהם אני לא מבינה מה חלמתי. או מבינה מה חלמתי, ולא רוצה להתעורר מזה או לחלום את זה שוב איי פעם בחיים.

יש בו ליטר של ואן-גוך. ק' בדרך. זה הולך להיות מעניין.