ימים.

בהם הכל אפור מסביב. גם החיוך שלי אפור. גם הידיים. כי הן נוגעות בגוף אפור, בנשמה אפורה. בחתול אפור שמסרב לצאת מתחת לגדר,למרות שאני מבטיחה לו חבית של חלב חם, ואת המיטה והלב שלי.

אפורים השמים. ואפורות הציפורים. ואפורים המים, ואפורים כל החיים.

אני כועסת, ואני נורא נורא עייפה. עייפה מחולי. עייפה מאנשים. עייפה מחוסר הבנות. עייפה מהפראנויות שלי. עייפה מהבדידות.

עייפה מלנסות להבין ולהתקל בחומות. עייפה בלסיים את הלילות שיכורה ועצובה. עייפה מזה שהכל נראה לי שקרי. עייפה מזה שלא באמת חם לי וטוב לי כמו שאני רוצה שיהיה. עייפה וכועסת מזה שמאז שעברתי לכאן, לא יצא לי לחיות. אני נעה מקיר לקיר, ממשימה אחת לאחרת, ולא מספיקה לחיות בשביל עצמי. 

שום. דבר. לא. מספק. אותי.

הכל שורף לי בפנים. שורף לי הכאב ושורפת לי האהבה ושורפים לי הכעסים ושורופות לי השינאות ושורפת לי האכזבה.

נמאס לי להרגיש יותר מדיי. אני רוצה לרוקן את הלב ולרוקן את הראש ולהעיף את הכל וכולם, רק לדקה. אני רוצה שקט. שקט אמיתי. מחבק.

שקט נפשי. שקט של עוד. שקט של "הכל בסדר, אין לך מה לדאוג".

בא לי רחוק רחוק רחוק, אבל רק לחודשיים. ואז לחזור, ולסיים את הכל. 

בא לי שיחייכו אליי יותר. שיאירו לי את היום. בא לי שיפסיקו לפחד ממני ולחשוב שאני כלבה מפגרת... כי אני לא...

אני לא מפגרת, ולא כלבה, ולא "הבן-אדם הכי מרושע בעולם" (ציטוט של ש'). אני אני. ואני אוהבת לחייך. ומבינה. ואני כנה. ואני כאן.

הבעיה היחידה שלי היא שאני לא יכולה לסתום את הפה.

ואני מביכה אנשים סביבי. ואז מתפלאת שכולם בורחים לי מבין האצבעות.

*

אני מרגישה שלפתע פתאום נהייתי שקופה.

לא עכשיו אני רוצה את זה. לא עכשיו.