זה השלב בו את צריכה לעזוב. בשלב בו כבר הפסקת להנות מהמשחק הזה, והוא יותר מעצבן אותך מאשר מרגש. הוא יותר מעיק עלייך מאשר מדגדג. 

זה השלב בו את מפסיקה להתגונן ולהגיד שאף אחד מסביב לא מבין, ופשוט מודה במצב ובטעויות שעשית. זה השלב בו את לוקחת את המחט הקטנה הזו ונועצת אותה בבלון האגו שטרחת לנפח בחודש וחצי האחרונים. ואז, עם כל הכאב שבדבר, את זורקת את המשאבה הזו לים, ומתנתקת. 

מי שרוצה ממני משהו, ידע היכן לחפש.

בניסיון העלוב שלי לחיות את החיים בלי להתעסק בשטויות, הכנסתי את עצמי למקום נבוב ומלא בלבולים, עם יותר מדיי מילים וקצת מדיי מעשים. והמילים שכן היו שם - לא עמד מאחוריהן כלום. הכל סתם בולשיט, מהתחלה ועד הסוף. ואני זרמתי עם הכל, כיאה לסתומה שכל כך רציתי להיות. יום אחד חם, ויום אחר קר, וכל מה שאומרים לי לא לעשות, נעשה ומגיע מהצד השני. מעייפים אותי המשחקי גנון האלו, והעובדה המפגרת שהסכמנו על משהו, אבל אף אחד מאיתנו לא קיבל את מה שרצה לקבל. 

מעייפת אותי העובדה שאומרים לי לקחת הכל בקלות, ולשים זין על הכל, אבל כשאני שמה זין - זה לא בסדר, וכשאני לוקחת בקלות, הצד השני פתאום מתקפל. נמאס לי כבר מזה שאני היחידה שיודעת מה היא רוצה. רק מילים גבוהות והליכות של טווס והתיימרות לבגרות, כשהכל הצגה והילד עוד יותר אבוד ממני, ולא יודע איך מנהלים את המשחק הזה, כי הוא מזמן, מזמן שכח... 

אני כל כך, כל כך מטומטמת שבכלל הגעתי אז, בשישי. ועוד יותר מטומטמת שנשארתי ללילה, ובזבזתי 24 שעות יקרות מחיי.

כאפות, הגיע הזמן שתתבגרי באמת...

בקבוק הוואן גוך שקניתי חוסל תוך פחות משבוע. היה שווה את זה, למרות שבחיים לא תיארתי לעצמי ש-150 ש"ח יכולים לעוף בכזו הקלות.

אני יותר מדיי שיכורה בזמן האחרון. הכל מסתדר על הצד הטוב ביותר...

ויש את ההוא, עם העיניים הכחולות והידיים היפות שלא מפסיק להציק לי. אין לי למי "לשמור אמונים". הרי אמרנו שאף אחד לא חייב שומדבר לשני.

אז למה אני מרגישה כל כך חרא ולא מסוגלת להרים את השיחה שתביא לי גם סקס וגם חום, וגם שיחה קולחת, ואולי אפילו צחוק מתגלגל אמיתי....?

פשוט מפגרת. 

אבל גם זה יעבור

"עדינה מדיי. וטוב מדיי. בגלל זה הלב שלך כואב"