הדבר הטוב הוא שכניראה עכשיו יצא ממני מבול של כתיבה. אני לא אפסיק לכתוב על זה, בניסיון להוציא הכל החוצה, לא להשאיר שום דבר מזה בפנים, כי כבר נמאס לי להחזיק ונמאס לי להעמיד פנים שדברים הם סבבה ושאני לא חושבת על זה ולא מרגישה את זה ולא רוצה את זה ולא לא לא לא לא הכל בסדר, באמת.

אז יצאו לי אחלה סיפורים, ושירים נהדרים על עד כמה כואב לי לפעמים, ואני אנסה לנתח ולהבין ואלקה את עצמי על כל הטעויות שעשיתי והמילים שאמרתי והדרכים שבחרתי. ואני אתטעף בעצב הזה שאף אחד לא יראה מלבד האנשים החשובים באמת, ויהיה לי קצת לא נעים בנפש, אבל זה יעבור כמו שזה בא, ואז לא ישאר לי שום דבר לכתוב עליו ולהתבכיין עליו ולחשוב עליו ולהרגיש עליו שאני פשוט סתומה, סתומה, סתומה.

עכשיו כשאמרתי בערך את כל מה שהיה לי להגיד, עכשיו כשהבכתי את עצמי עד היסוד, 

אני יכולה להיות בטוחה שזו הפעם האחרונה שהתעוררתי לייד החתול הג'ינג'י היפה הזה וליד הבעלים הנוחר המקסים שלו.

יש דברים שצריך לעזוב כי הם פשוט. פאקינג. לא. מסתדרים. 

אני פשוט צריכה להרפות, ולהבין שאולי אין שם באמת באמת משהו מיוחד. אז נכון שהמגע הזה שונה, כי לעולם לא הייתי נוגעת ככה במישהו שמצידי יכול ללכת לחפש ביום למחרת. ונכון שיש משיכה מטורפת והגוף שלי נמס והנפש שלי רוטטת והראש מתמוגג מהנאה. דיי, זה לא מספיק. זה לא בסדר כשכל אלו סבבה, אבל הלב קצת עצוב ובוכה. יאוש. זו בידיוק המילה. יאוש, יאוש, יאוש יאוש מוחלט. ועייפות. עייפות שנוצרת מהציפיה ומהחוסר הבנה ומהרצונות שלא מתממשים ומזה שאין לי מושג אם זה בסדר שבנתיים נתן לאנשים אחרים לגעת בלב שלנו, אם הכל כזה "לא אכפת לי, אני פה בשביל הכייף".

דיי. דיי דיי דיי דיי. חודשים שאני חוסמת את עצמי בפניי העולם, כשכבר אין ספור אפשרויות אחרות התדפקו על הדלתות ואני דחיתי וסירבתי ואמרתי "חכו. חכו. אני לא יכולה בנתיים, כי אני מרגישה שיש לי פה משהו ששווה את זה שכולכם תיעלמו". איזו נאיבית. איזו ילדה קטנה ומתוקה.

וזין, נמאס לי להרגיש רע על זה שאני "שכלתנית" מדיי, "לוקחת קשה מדיי" או השם יודע מה. מושגים מטומטמים שהמציאו אנשים פחדנים. מושגים של מגננות. אני מרגישה, גאד דאמט. אני מרגישה וחושבת - למה זה נחשב למשהו פגום?! אני כועסת. כועסת ומתוסכלת ועצובה ואין לי כח לזה יותר

וזו הפעם הראשונה שבאמת באמת לא בא לי ללכת ללימודים. ולמה למה למה אני בכלל צריכה להרגיש כל כך חרא. הרי זה יום דיי נפלא בחוץ, למרות שהשמים בוכים.

לא נורא. זה יעבור מתישהו.

יש לי הרגשה שזה יקרה ממש בקרוב.