כבר זמן רב לא הרגשתי נבגדת כל-כך. בטחתי בה, אימצתי אותה לליבי והפכתי אותה לחלק ממני ואילו היא בחרה לנטוש אותי ברגע בו הכי הייתי זקוקה לה, ברגע בו זעקתי נואשות שתיהיה איתי, שתתמוך, שתחזק.

עמדנו על רציף הרכבת - הוא, אני ואת. ואני חייכתי אל שניכם, אלייך כממתיקה סוד (הרי רק את יודעת מה באמת מסתתר מאחורי החיוך הזה, מאחורי הדממה) ואליו, כאל האיש שאהבתי יותר מכל האנשים בעולם. חיבקתי אותו חזק חזק ולחשתי לו את אהבתי ואת געגועי. וכשעלה לרכבת, הסתכלנו אחת על השניה ואז שוב בעקבותיו. הוא נופף ונופפנו גם אנחנו. הוא חייך ואילו את התחלת להתערער. "תחזיקי מעמד", חשבתי.

רעדת. דמעות נקבו בעינייך ולאט לאט גם בעיניי שלי. רצית לרוץ אחריו אך לא נתתי לך, משאירה אותך מקובעת במקומך, מתפרקת אט אט לאלפי חתיכות.

הפחד שלך חדר גם אליי, הדביק את עצמותיי בקור שלו, מעך אותן לאפר.

רציתי לאחוז בידיך אך בין רגע נקרעת ממני, כנשמה סוררת, תועה. רצת כאחוזת דיבוק אחר הרכבת המתרחקת וגם כשצעקתי לך לעצור, להיאחז עוד טיפ-טיפה בשפיות, את המשכת בשלך. מעדת על פסי הרכבת והתרסקת לחלוטין על האספלט הלח מדמעות.

נותרתי לבד על הרציף הדומן, משותקת, המומה. איך ברחת ממני ככה, חלשה שכמותך? חשבתי שתישארי לי לפחות את, כי הרי לך, בשונה ממנו, יש ברירה, יש אפשרות להישאר. ואילו עכשיו אני כאן, עם הלב לבוש המדים המתרחק באותה הרכבת ואיתך, חברתי היקרה, מנופצת לרסיסים על סף העולם. חברתי היקרה, אופטימיות נפלאה שלי. איך ברחת לי ככה, ממש מבין האצבעות.

טקס כומתה בפרדס חנה. כמה שהוא זהר באותו יום. כמה נפלא.

Tim Mcgraw - Please Remember Me

אגב יש עיצוב חדש בבלוג. הידד. וישרא שוב דפק לי את השיר מיוטיוב. צפוי.

את מסעי התחלתי בנבכי תודעתי, שם שאלתי את עצמי מי אתה ומה אתה עושה כאן? ולמה יש כל-כך הרבה ממך -  כמו סבך עצים ביער עבות, כמספר הכוכבים שבשמים. וכל דבר היה קשור בך; כל דבר צעק אותך ושלח מסרים לריאות שינשמו אותך, לידיים שיסרקו את גופך, שאיחזו בקיומך הממשי.

ואני נותרתי לבדי במחשבות הללו עלייך - תוהה אם ישנו מקום שלא כבשת בו יהיה לי שקט ממך, מקום בו לא אטבע בתוכך - האלוהים של מחשבותיי.

המשכתי מטה, מפנה מבט מלא בוז לריאות החלשות שלי שנכנעו לך מהר מדיי, שזזו בקצב שאתה קבעת להן ושאפו את האוויר שחלקת עימן.

התדפקתי חרישית על דלתותיו של הלב, מנחשת כבר מה מצפה לי בפנים, וכשנפתחו חריקה קירותיו לקבלני, הבנתי כי הצדק היה עמי כל הזמן.

הלב שלי חיי אותך. פעם עבורך. חייך אותך. אהב אותך. וכל דבר בו, ממש כמו במחשבות, זעק אותך - היה שלך.

נותרתי חסרת מילים כנגד משב הרגשות שעבר דרכי - מפוחדת הרגשתי, ועם זאת שייכת למקום זה יותר מלכל מקום אחר בעולם.

ושם, במקום המואר להבה יוקדת, ממש באמצעו של הלב - מצאתי את השלווה שלי. עורקיו עטפו אותי בחמימות וסיפרו לי הודותייך; בקולם רגש עמוק ממנו ניגרו מפלי אהבה והכרה.

הלב סיפר לי הכל...

איך נכנעו העיניים לראשונה למראייך ואיך נעתקה הנשימה מאותן הריאות. איך רטט העור תחת ידייך ואיך בערו השפתיים בתשוקה לשלך. סיפר לי הלב איך בכה מכאב לילות ארוכים אחרייך ואיך פעם בחוזקה, בהתרגשות, כשידיי נחו עלייך סוף-סוף; חמות וחוקרות, אוחזות בך אחיזה רעבה, דורשת.

ואמר לי הלב שזה בסדר להיכנע לך - כי אתה מרגיש כ"כ נהדר... כי אתה כבר כאן - שולט בהכל. חלק מנפשי, חלק מחיי.

ולי... לי אין לאן לברוח, כי אתה בכל מקום. וכך נכנעתי גם אני, ואהבתי אותך בכל מעודי, ממש מן העצם.

וככה טוב לי.

וכך ישאר...

אני פשוט אוהבת את התמונה הזו.

השבוע הזה כניראה הולך להמרח באופן מייאש. יש כ"כ הרבה להספיק. רביעי וחמישי עבודה. כ"כ אין לי כח לזה, לעזאזל. הפלאפון הדפוק שלי בתיקון סופסוף - עכשיו אני תקועה עם איזו לבנה שבקושי מתפקדת. אני עייפה כמו שלא הייתי מעולם. אני נרדמת בכל מקום אפשרי והמיגרנות רק מתחזקות. החודש בדיקות אצל נוירולוג וגסטרולוג, לבדוק למה אני אנמית באופן זוועתי, למה ההמוגלובין נפל ל-8.7, שזה הכי נמוך שהיה לי בחיים - אפילו הרופא צחק עליי באירוניות מוחלטת - אני הרי לוקחת גלולות, זה לא אמור לעזור? נמאס לי מהקרקורים של כולם סביבי, מהציפיות, מהדרישות, מהכל. נודניקים, תעזבו אותי בשקט. תנו לי להיות מקולקלת לבד, אל תפריעו לי להתפרק. נמאס לי שרואים בי משהו שאני פשוט לא רוצה להיות. נמאס לי להיות מושלמת עבור כולם, או לפחות לנסות להיות כזו.

חם פה מ-א-ו-ד.