אני מקווה שלא קר לך שם, בזמן שלי כ"כ חם ונעים במיטה. אני מקווה שאתה לא רעב, כשאני טוחנת סושי והמבורגר עם צ'יפס וסלט.

אני מקווה שלא עצוב לך, כשאני מצחקקת בערבים עם החברים. אני מקווה שלא בודד לך, כשלי ממש ממש בודד.

אני מקווה שלמרות המרחק, אתה מרגיש קרוב אליי מאיי פעם. אני מקווה שכשאתה אומר שתחזור אליי בקרוב, אתה באמת מתכוון לזה ולא סתם מנסה להרגיע אותי. אני מקווה שאני יפה וטובה מספיק בשבילך, כמו שאתה תמיד בשבילי. אני מקווה שאתה שלי ואני שלך, כמו פעם ואולי אפילו יותר.

*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*

לפעמים כשאנחנו יוצאים עם החברים וצוחקים עד צאת הנשמה וכל כך נעים לנו וכייף לנו ביחד, אני מוצאת את עצמי נכנסת למן טראנס כזה, כאילו מישהו ניתק וקרע אותי מתוך הספרה בה אני נמצאת והעביר אותי לבועה של דכדוך. אני חושבת עלייך, שאתה לא ישן עכשיו, בשעות הקטנות של הלילה, ולא כי אתה בסנוקר או שותה עם חברים, אלא כי אין לך ברירה - כי הקפיצו אותך לשחיה ליילית נוספת, או סתם כי בא להם לדפוק לך קצת את החיים.

זה לא פייר. זה לא נכון. אני מרגישה אשמה. אני לא יכולה לצאת ולשתות או לרקוד במועדון (למרות שאני כל-כך, כל-כך כל-כך רוצה כבר לרקוד), אני לא יכולה ללבוש את השמלות הקצרות או את הג'ינס הסקסי ההוא שאתה אוהב כי מה הטעם לעשות את כל זה כשאתה לא כאן. אין אני יכולה להפתח לכל הנאות העולם כשאתה קופא מקור או עצוב או רעב. איך אני יכולה לצחוק עם כל הלב ולא לחשוב עלייך ולהצטער על זה שאת הרגעים הכי יפים אני לא חולקת איתך?

מתי כבר תחזור? אני כ"כ מתגעגעת... אני רוצה שתיהיה חלק מכל זה, חלק מהחיים שלי. רוצה לחייך ליידך ולרקוד ליידך ולהחזיק אותך ולחבק אותך ולא לשחרר לעולם.

*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*

סנוקר ביום שישי 8.10.10

הבסט פרנדס

תפסתי את דימה מחייך! רגע נדיר חחח

חיוכימוס ומקסימוס חתיכומוס

נסטיה כל הזמן מנסה לפתות אותי

מקס עושה לי "תמונת מועדונים" חחח

וכן היה שמח, ועדיין היית חסר וזה העיק והציק וכמה שניסיתי להסתיר, לא יצא לי.

חזרתי הביתה רייקה כמו תמיד...

"זה לא כזה קשה להכנס להפרעה הנפשית הנפוצה ביותר הנקראת "דיכאון". רק תגדירי את עצמך כלוקה בה, והכנעי לכל המאיפיינים שלה.

תשקעי לתוך יאוש ועצב עמוק, תאבדי עניין בחיים, תזרקי את כל החשק דרך החלון (ואולי גם את עצמך בהמשך), תסרבי לאכול, תברחי לשינה ותגלי שזה לא עוזר לך כי הדיכאון רק יהפוך אותך לסהרורית, תרתעי מאנשים ותיהי שלילית מפה ועד סוף היקום. את לא אוהבת את עצמך, אף אחד לא אוהב ולא מבין אותך ואת לבד בעולם. זה כ"כ קל, כ"כ פשוט, את לא מתארת לעצמך.

ואז... תשאלי את עצמך אם זה באמת מה שאת רוצה."

ספטמבר היה חודש לא קל. כל המריבות, האי הבנות, הוויכוחים, הכניסו אותי למצב עמוק של דכדוך ויאוש ולבסוף גם למצב של ויתור וחוסר אכפתיות.

ועכשיו, אחרי שהכל תם ונשלם ואפילו הסתדר (?), אני שוכבת בלילה ובוהה בתיקרה (או יותר נכון בחשיכה, כי מרוב שאני אוטמת את החדר, לא רואים את התקרה. זה כמו לצוף בתהום שחורה בלי תחתית או שמיים). הכל חוזר אליי. כל מה שעשיתי וכל מה שאמרתי שגרם לי לאבד אמון בהכל, במיוחד בעצמי.

מה שיערער אותי עד כדי כך ששכחתי מי הם האנשים שנמצאים סביבי.

אני נזכרת בלילה מסויים מלפניי כמעט שנתיים ולא מצליחה לעצור את עצמי מלבכות. עכשיו זה פשוט כל כך. הסכר הזה היה חזק מדיי במשך יותר מדיי זמן והגיע הזמן שהמים ישברו אותו שוב בזרם קולח וחסר מעצורים. בכיתי הכל אחוצה. את הזכרונות, את הרצונות, את הצער ואת החרטה העמוקה.

וכמה שזה חסר לי - לבכות. כמה שזה חסר. אחריי תקופה של רובוטיות ואדישות...