תמיד היה לי מן חשק קטן כזה בלב שמישהו ישלח לי מכתב. רציתי לפתוח את תיבת הדואר ולגלות מעטפה אלמונית, שאפשר ממש להרגיש את הנפח שלה ולהתרגש כמו ילדה קטנה. דמיינתי לעצמי מעטפה בצבע שמנת, עם השם והכתובת שלי, אבל בלי כתובת לשליחה בחזרה. שאני אפתח את המכתב בחדר, בידיים רועדות מהתרגשות ואקרא דברים נחמדים - אולי זכרונות של מישהו, אולי חוויות וסיפורים, אולי שירים ואולי אפילו רק משפט אחד. ואולי שישלחו רק תמונה וזהו, כי אומרים שתמונה שווה אלף מילים.
אולי הייתי מבינה ממי המכתב הזה ומחייכת ואולי הייתי תוהה לעצמי מי זה האדם המסתורי הזה שלא השאיר אחריו שום שם, רק מילים או תמונה, וזה היה מעסיק את החשבות שלי במשך ימים ולילות. הייתי שומרת את המכתב הזה קרוב קרוב אליי, שתמיד אוכל לפתוח אותו שוב ולהתבונן, להיזכר בפרפרים בבטן שהרגשתי כשקיבלתי אותו, ולהרגיש אותם שוב. לחייך לעצמי, לדעת שמישהו שם בעולם חשב עליי. ולא רק חשב עליי, אפילו טרח לקנות מעטפה ובול ולכתוב לי מכתב, לחלוק איתי משהו מעצמו, לתת לי את הכבוד להיות חלק ממנו, אפילו אם רק חלק קטן. כמה ניפלא כשמישהו חושב עלייך, כמה ניפלא.
אני זוכרת שכשהייתי קטנה, רק בת 8 או 9, עברנו לגור בעיר חדשה. באותה תקופה הייתי מחכה למכתבים מהחברים שעזבתי מאחור; מכתבים שלא הגיעו מעולם, למרות שידעו שחליתי, שהיה לי קשה ובודד, רק ילדה בת 8 עם כבד חולה ותרופות מגעילות שכולם שכחו ממנה, אפילו החברים הקרובים.
פעם אחת כשירדתי במרץ לתיבת הדואר למטה, גיליתי מעטפה ורדרדה מחכה בתיבה. הוצאתי אותה בהתרגשות, רואה את השם שלי עליה. פתחתי אותה וגיליתי ברכה יפיפיה עם בובת ברבי מחייכת עם שמלת טחרה ורודה שרק נסיכות לובשות. חייכתי שוב, ממש בוכה מרוב צחוק וקראתי את הברכה:
אנחנו מאחלים לך מעבר קל ונעים לעיר החדשה. אנחנו יודעים שתמצאי פה מלא חברים ויהיה לך המון המון כייף. אנחנו מאחלים לך שתכירי ותחווי דברים חדשים, שיהיה לך פה מעניין ושכל יום תפגשי עם חיוך. אוהבים ומחבקים, אמא ואבא.
כמה שחמתי על ההורים הנפלאים שלי. כמה היה לי נעים.
ואני זוכרת שכשרבתי איתם איזו פעם אחת, אחריי איזה שנה או שנתיים מהיום שקיבלתי את המכתב, כ"כ כעסתי עליהם שהוצאתי אותו מהמגירה הסודית שלי וקרעתי אותו עד האמצע, כי לא היה לי האומץ לקרוע אותו עד הסוף. הרגשתי שהם רואים את זה וממש כואב להם על המכתב ועל איך שהתייחסתי אליו. וגם אמרתי לעצמי "זה המכתב הכי חשוב לי. אם אקרע אותו, מה ישאר?" והדבקתי אותו עם סלוטייפ וביקשתי מהברבי הקרועה סליחה והבטחתי לה שיותר לעולם לעולם, לא משנה כמה אכעס, לא אעז לקרוע דברים שכתבו לי - כי כמעט כל מה שנכתב, תמיד בא מהלב.
המכתב הראשון שקיבלתי, יותר נכון לקרוא לו ברכה, היה מסנטה קלאוס, בגיל 5 אולי. זו הייתה ברכה של רוסים, מהיפות האלו עם הציור הקלאסי של סבא-קפור עם שק מתנות גדול ואדום, כשלרגליו כל חיות היער, החל מהאנרבים וסנאים עד לדובים קטנים ושמנמנים. מאחוריו היה הנוף החורפי המוכר של פעם, עם עצי האשור הקפואים.
השלג היה מכוסה בנצנצים יפים ולמעלה, בכתב מסולסל שעוד לא ראיתי קודם לכן, היה כתוב "לקרולינה המתוקה, חג מולד שמח", ואני פשוט התמוגגתי מאושר.
סנטה קלאוס חשב עליי והביא לי ברכה בנוסף למתנות, אתם מתארים לעצמכם?! סנטה קלאוס בכבודו ובעצמו!
כמובן שזה היה אבא, אבל לי לא היה אכפת והאמת, שאפילו לא היה לי מושג פעם. האמנתי בסנטה עד גיל ממש מאוחר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Miss Grinch
