כניראה שהולך להיות פה הרבה זבל בכייני בתקופה הקרובה כי אני צריכה מקום שקט להתפרק בו - בלי שאף אחד יגיד לי שזה לא בסדר, ואם יגידו, למי אכפת מעוד סתם מישהו שנכנס אליי לבלוג...

- אתמול הראתי לאבא את התמונות מהמספרה. "תראה איזה פרצוך אומלל היה לו חחח... איזה מתוק הוא, הא?", ואבא ישב והנהן וצחקק יחד איתי ואמר לי "דווקא מתאים לו מאוד" וחייכנו אחד לשני ואז הנחתי את המצלמה ונאנחתי בכבדות ואבא מיהר לחבק אותי כי מי כמוהו יודע מתי הילדה שלו עומדת ליפול.

ואז שוב נשברתי והתחלתי לבכות כמו שאני רק בוכה לייד אבא, אפילו יותר משאני בוכה כשאני לבד ואבא אומר לי "תבכי, תבכי, תוציאי את הכל אחוצה, זה יעזור".

ואז הוא אומר לי "את מתארת לעצמך שבזמנים שלנו, בברית-המועצות, הבחור היה הולך לשנתיים שלמות ולא יכולת לראות אותו בכלל?" ואני אומרת לו "אבל אבא, זה בכלל לא אותו הדבר. פעם היית הולך וחוזר, היום אתה הולך ואף אחד לא יודע. הוא ילך וימצא לעצמו מישהי אחרת, כמו שאמא שלו אמרה "הרי יש מלא בנות בצבא, זה עושה את השירות להרבה יותר קל", כאילו בכוונה ללחוץ לי על הלב והריאות. ואולי הוא ימצא באמת מישהי? ואם הוא יפסיק לאהוב?".

ואבא מהנהן בשקט, אומר "את צודקת, את צודקת בהכל" ופשוט מחבק אותי ונותן לי לרעוד לו בידיים ואז בלחישה כמעט אומללה הוא אומר לי "כמה פחדתי שהיום הזה יגיע, ילדה שלי. כמה פחדתי... אבל אל תכניסי לעצמך את המחשבות האלו לראש. את יודעת שהוא אוהב אותך, אפשר בקלות לראות את זה. איזו סיבה יש לו פתאום להפסיק לאהוב? את בעצמך לימדת אותי שאסור להכניס מחשבות שכאלו לראש, צריך להרחיק אותן, רחוק רחוק שלא יתגשמו".

ואני ממשיכה לבכות וזה בכלל לא מקל עליי אבל אני אומרת לו תודה ענקית על הכנות, על ההבנה, על זה שהוא פשוט היה שם ותמך, בלי לחפור בשכל, בלי לשקר, בלי להטיף, בלי להעיר לי על כלום. "תיהי חזקה", זה הכל.

ואבא הריי כבר יודע, שהוא לא הגבר היחיד בחיי. כבר לא. ואולי זה כואב לו עמוק בפנים לאבד את הילדה הקטנה שלו, או לפחות לחלוק אותה עם מישהו אחר, אבל הוא משלים עם זה כמו גבר אמיתי והוא תומך בי והוא שם בשבילי. והוא יודע שבלי הגבר הזה שלי אני כ"כ, כ"כ בודדה והוא מבין... פשוט מבין...

אבא רוצה אותי מאושרת ואבא יודע שזה אפשרי רק עם האהוב שלי ואבא יעזור לי ויגן עליי, אפילו אם זה יסתכם בנתיים רק בלתת לי לבכות - בלי בושה, בלי שאלות.

- חלמתי אתמול שאני נמצאת בבית שלו, מוקפת במשפחה שלו. איש לא ראה אותי מלבדו, כולם התעלמו ועברו על פניי כאילו הייתי אוויר. ואז הוא התיישב ליידי וחיבק אותי ואמר לי "אני פה, אני רואה אותך. אני פה, וזה כל מה שחשוב" והייתי כ"כ מאושרת וכבר לא היה אכפת לי מהעלבון ומזה שכולם עיוורים. כל העולם יכל לעבור ליידי ולהתעלם ממני - כל עוד הוא רואה אותי, לא אכפת לי מכלום.

- ואתמול חלמתי כאילו אני זו שנפלה למערה הזו מתחת לעץ. והיו ארנבים וכובענים משוגעים וזחלים עם נרגילות ואני הרגשתי כ"כ אבודה וקטנה והתחלתי לבכות וטבעתי בדמעות של עצמי ואז הוא הציל אותי, הוא קפץ למים עם כל הציוד הזה של הצלילה והוציא אותי משם. שייט שכמוהו. עושה את תפקידו ממש כמו שצריך.

חייכתי אליו והתנשקנו במים ואז הוא התפוגג ואחריו נשארו רק בועות מים פיציות כאלו ואז היו סביבי מלא מלא דגים כסופים והרגשתי כאילו אני נרדמת מתחת למים ולא היה אף אחד שיכל למשוך אותי אחוצה מתוך החשכה הזו ששאבה אותי מטה ואני נכנעתי לה, ממש כמו שנכנעים אנשים חלשים ללא שום תיקווה ואז שמעתי קול שאמר לי שאני אזיז את התחת שלי כי הגסיסה שלי כבר התחילה ואז התחלתי לשחות והגעתי לחוף מדהים ביופיו אבל עדיין הייתי מוקפת משוגעים ועיוורים ובכיתי ובכיתי ובכיתי... ממש כמו עליסה בארץ הפלאות.

אני צריכה להיאחז בשפיות, לאבד את תחושת הזמן, להעסיק את עצמי, להחזיק את עצמי בידיים. אני צריכה לחכות, ולהיות חזקה.

בשבילו. בשביל שנינו. כי כשהוא יחזור, אני צריכה להיות במיטבי. כשהוא יחזור, אני רוצה להיות אמיתית ומאושרת. ולא סתם רכיכה בכיינית...

נרקיסי מדהימה שלי, תודה לך על הכל ♥

לפעמים אני מסתכלת על אבא ובא לי לבקש ממנו שהוא יארוז מזוודה ויעזוב, ככה באמצע הלילה, מבלי לומר מילה לאף אחד.

אני אשלח לו מעטפות עמוסות בנשיקות לאן שהוא רק ילך ושיחות הטלפון שלנו יהיו ארוכות ומביכות.

אני אספר לו שאני לומדת רחוק מהבית, שאיזה כייף זה ללמוד בימאות והוא ישאל אותי אם כבר התחתנתי ואני אגלה לו סוד קטן קטן שרק אני יודעת. אני אגיד לו שאני עדיין הילדה שלו ושאני עדיין מריחה את הבגדים שלו מאז הוא הלך והמדים שלו, עם כל המדליות, עדיין מגוהצים ויפים בארון.

הוא יספר לי על הגינה שלו, ועל הגדר שהוא בנה בידיו והוא יהיה גאה בעצמו שהוא באמת בנה גן-עדן ואני ארצה לבקר אותו ולראות את זה במו עיניי, אבל אני כמעט אף פעם לא יהיה אמיצה מספיק כדי לבוא.

אני אבקר אותו כשהוא יהיה זקן והוא עדיין יהיה טרחן ועקשן כמו פרד והוא יעבוד בגינה שלו מזריחת החמה עד צאת הנשמה ואני אגיד לו "אבא דיי, בוא תשתה תה, בוא תנוח" והוא יגיד שהטבע לא נח ומי ישקה את הגזרים שלו?

אבא ירדם עייף עד מוות על הספה ואני בשקט בשקט אצא לגינה ואשקה במקומות שהוא פספס, כי הידיים חזקות אבל העיניים כבר לא כ"כ טובות. יהיה מסביב ריח של אדמה ובפנים חמים ונעים לעומת המזג החריף של הגבול עם סיביר פה ואני אכנס ואכסה את אבא שלי, את האבא הנוחר שלי, שסוף שוף זכה לראות את הבת שלו, הבת שלו שנתנה לו הזדמנות לקום וללכת כשהכל התפרק. הבת שנתנה לו חיים טובים ושלווים, עם הרבה חסה, כרוב וגזרים.

ואני איהיה הכי שמחה שיש כשלאבא שלי יהיה מקום כזה, מעיין גן-עדן קטן. ואולי אבא יהיה בודד בלעדיי, אבל תיהיה לו גינה. עם הרבה עגבניות עם ריח אלוהי.

כן, זה האבא הזה. האבא שלי.

(שגרם לי להיות גאה בו אתמול, כמו שלא הייתי גאה בחיי)

"Дочя, ты помниш песенку про непослушнего динозаврика?"